טוב שעמיר בניון בחר להביע את דעותיו הפוליטיות בשיר, כפי שעשה ב"אני אחיך" ששוחרר אתמול (ראשון) לרשת ולרדיו, וכמה מגוחך לכתוב משפט כזה לאחר 60 שנות רוקנרול. אמנים הרי צריכים ואפילו מחויבים באופן כלשהו להיות מעורבים בדיון הציבורי סביב הסוגיות הרות הגורל שמעסיקות את כלל המדינה, מהאופן שבו פועל צה"ל ועד מעורבות השלטון בפרשיית הולילנד. בניון, באומץ שאפיין את כל הקריירה שלו, יצא לנשוך, כשהוא עומד מאחורי מילותיו בלי להתעטף בניואנסים או לשלוח את הציבור לדבר עם הסוכן שלו.
חבל רק שאת הדעות האלה, בלי קשר לרוח הפוליטית הברורה שמנשבת מהן, בחר בניון לנסח כאילו הלחין טוקבק ולא שיר. מ"אני אחיך" נידף ריח כבד של התנשאות, בורות ודעות קדומות - בדיוק התכונות שבניון ביקש שלא להישפט על פיהן בשירים שהפכו אותו לאייקון ולקול חשוב במוזיקה הישראלית. כשבניון כותב משפטים כמו "אני רעב למענך/אתה זולל וסובא/גרוני יבש למענך/אתה שותה שיכר" - שורות שמתייחסות בבירור לפרשיות כמו מאבק הקרן החדשה-אם תרצו ופרשת ענת קם-הארץ (כפי שהמוזיקאי הצהיר בעצמו בראיונות) - הוא בעצם מקלל בעברית יפה, היוצאת מנקודות הנחה שמאפיינות טיעונים נוסח "מרוקאי-סכין" ו"רומני-גנב".
אל תפספס
במילים כמו "אחרי שלא הצליחו להרוג אותי מבחוץ/אתה הורג אותי מבפנים" אין שום התמודדות עם הקיטוב ההולך וגובר במדינה או ההתלהמות נגד כל פירור מחשבה אלטרנטיבית, וגם לא עם העובדה שיש ישראלים שאינם מוכנים לסבול את המעשים שממשלתם עושה בשמם. למעשה, בניון מתנפל על השמאל בישראל בשטחיות כה גדולה שמפליא כי כותרת השיר אינה "אני אחיך (ל"ת)".
האכזבה כפולה ומשולשת בהתחשב באינטליגנציה הרגשית המופלאה שהפגין בניון לאורך השנים בשירים שלא הגיעו לרמה הלאומית. בשירים הללו, אותה חוסר אמצעיות שיש בין נפשו של בניון לדף הנייר שעליו הוא כותב התבטאה ברגעים מופלאים כמו "הייתי שר", "ניצחת איתי הכל" ומובן שגם "הכל עד לכאן", המנון של חוסר ביטחון עצמי, ענווה וספקנות. לו רק התכונות הללו היו קיימות ב"אני אחיך", השיר לא היה הופך לכתם בקריירה של בניון, שאולי הביע את דעת הרוב, אבל הפך את עצמו לדובר של מפלגת השנאה במקום לנצל את הקונצנזוס חוצה העדות, הז'אנרים והמגדרים שהיה כלפיו.
קשה אפילו להתחיל להסביר לבניון היכן הוא לא רק טועה אלא גם מסוכן. מן ההנחה שמישהו הוא האויב שלו ועד התפיסה שהוא אח שלו, מרגשי הנחיתות שנובעים ממשפט כמו "אתה שונא אותי" ועד הזיוף שיש בהבעת האהבה שלו למי ששונא אותו, מהדמגוגיה שיש בשילוב של הברכה לשלום חיילי צה"ל (רגע, כולל המשתתפים בהתנתקות?) ועד דימוי הבגידה שיש ב"אני מסתער תמיד קדימה, עם הגב אליך, אתה משחיז את הסכין" בכל אלה מפגין בניון בעצמו שנאה עצומה ויוקדת לאנשים שהוא לא מכיר ולא טורח להכיר בשום צורה אחרת חוץ מדרך הכותרות בכלי התקשורת. בחסות ההקשר הפוליטי-לאומי הופכת הטוטאליות, שהיא סוד הקסם של כמה משיריו המדהימים של בניון, לכלי נשק קטלני ודורסני.
בשביל שירים המנתחים את טבעו של "האחר" מבעד פריזמה של כותרות בעיתון, אין צורך באמנים מעורבים פוליטית. תפקידו של האמן הוא למצוא את האפונה שמתחבאת בין שכבות הדיסאינפורמציה, הצהבת וההתלהמות, על אחת כמה וכמה בתקופה שבה ישראל טובעת בדמגוגיה, ויהיה זה באשר להגדרה החדשה של בוגדים (כלומר שמאלנים) או לדרכי ההתמודדות עם איומי הגרעין האירני. בניון מוותר על השלב הזה בחייו האמנותיים, ולפי הרייטינג קשה להאשים אותו. הרי בעוד כמה שנים דבריו ודאי יילמדו בבתי הספר, ובעוד ישראל תשקע עמוק עוד יותר בבוץ של שנאת האחר והזר, ייזכר בניון כמי שאמר את מה שהעם חושב. השאר, מתוך המחשכים שבהם הם יסתתרו מפני אנשים שראו ב"אני אחיך" הוראה לביצוע, יחשבו כי לאור מצב הרוח הלאומי, עדיף היה לו היו האמנים מסתפקים בשירי אהבה.