למי שנכח בפסטיבל אינדינגב בעבר, הכניסה ליום הפתיחה של הפסטיבל אמש (חמישי) היתה שונה מהרגיל: בשלוש השנים הקודמות, הפסטיבל נפתח בשישי בבוקר, כלומר באור יום. אמש, לעומת זאת, בחסות שעון החורף הדבילי כמובן, הכניסה לאינדינגב היתה חשוכה, מה שקצת היה סימבולי לחוסר הוודאות ביחס לשאלה כיצד יתמודד הפסטיבל עם המיתוס ההולך וגדל סביבו. האם האווירה הקסומה באמת, נטולת הציניות והחיכוכים המכוערים שמאפיינים גם את סצנת האינדי הישראלית, תצדיק את ההזדמנות החד-פעמית להופיע מול אלפים.
התשובה, לפחות בערב הראשון, היא שאם למארגני הפסטיבל יהיה עוד כוח אינדינגב הוא אירוע שחשוב מכל מרכיביו, כולל מהמוזיקה המתנגנת בו, שהיא לא תמיד מושלמת, אבל היא פס הקול של מאות צעירים שלקחו אוהל על הגב וירדו 250 ק"מ מהבית כדי להרגיש חלק ממשהו. אינדינגב הוא התמחור השפוי של חצי ליטר בירה ב-19 שקל עם צ'ייסר מתנה, כלומר הוא הבטחת האופציה שהאנרגיה תמשיך להתגלגל לאורך כל שלושת ימי הפסטיבל. אינדינגב הוא שליפת התוכנייה של הפסטיבל ובדיקה אובססיבית מי מופיע מתי והתכסחות עם הבן-בת זוג מה לראות עכשיו. אין עוד פסטיבל מוזיקה שמאפשר את הבחירה הזו, אין עוד פסטיבל מוזיקה שרואה בעצם קיומו הישג ומוכן להשקיע כך גם בהעברת תכניו בסטרימינג באינטרנט למי שלא הגיע, תוך כדי עדכון חי בטוויטר ובבלוג של הפסטיבל. אין עוד פסטיבל שמוכן להתאבד על יום נוסף כדי לאפשר לפונץ', שסולנה יוסי בבליקי לא מופיע בשבת, להגיע סוף סוף להופעה הפתוחה שמגיעה לה.
אל תפספס
ככלל, למרות סאונד קשה ועתיר פידבקים, אינדינגב מצליח להיות האירוע שמוציא מהלהקות את האקסטרה שפסטיבל אמור להוציא מהם. כך, להקות כמו אנטיביוטיקה וכל החתיכים אצלי, למשל, שרגילות לחנק של האוזןבר/לבונטין 7 התל אביבים, מצליחות לאוורר את הדיסטורשן ולהישמע חזקות ומשכנעות פי כמה. הקהל כמובן מגיב בהתאם וככל שהערב מתקדם והאלכוהול עולה לראש, הוא גם משחרר את המועקה של שבוע העבודה ועובר לבגדים ומצב רוח נוח ופרוע יותר.
אפילו להקת היפים חביבה כמו Tree נשמעת באוויר הפתוח קצת כמו הרוקנרול הדרומי של קינגז אוף ליאון, וכשעמיר לב מצטרף אליהם, הוא חוזר לימי הרוקנרול של האלבום השני שלו, עם סולואים שהוא מנגן בעצמו. לא פלא שהוא מחליט לבצע את "שש שעות", "חבק אותי" ו"כבוי" מתוך אותו אלבום אלו בדיוק השירים שצריכים להתנגן באירוע כזה ועם להקה מלווה כזו.
אל תפספס
חבל שדווקא אחרי ש-Tree ולב חיממו את המנועים, נערות ריינס ונעם רותם זכו לסטים קצרים כל כך של חצי שעה כל אחד. ריינס ניגנו שירים חדשים שייצאו באלבומם השני, שכמו קטעים שכבר הפכו לקלאסיקות אינדי ישראלי כמו "יום ראשון" או "רוצה להישאר רעב", הם דוגמה מרגשת לאפשרות ליצור רוקנרול ישראלי בעברית של הכאן ועכשיו. ההופעה שלהם גם פירקה את התזה הגורסת שמדובר במוזיקה לתל אביבים, שכן השירים שלהם נשמעו כל כך יותר קופצניים ואנרגטיים במרחב הפתוח, שיהיה קצת קשה לחזור שוב לאותם מועדונים קטנים ולשמוע אותם מתאמצים שלא להפריע את מנוחת השכנים מסביב.
אחריהם, נעם רותם פתח את הסט שלו עם "ברזל ואבנים", שיר מפרק וחשוב על משבר אמצע החיים והמשיך עם "קראת לי קין", עוד שיר חדש שהראה צד אחר ברותם פחות לו ריד ודיוויד בואי ויותר אינטרפול והאדיטורז. הקטע הוא שעבור הקהל זה לא משנה ישן או חדש אם זה טוב ומרקיד אז הם צועקים וקופצים ואם זה משעמם ומטריד אז הם עוברים לבמה אחרת, או מטמאים את הקיבה במזון יותר מהיר מהשרצים שמסתובבים על החול הדרומי. הביצוע המסיים של רותם ל"עזרה בדרך" הראה זאת בדיוק: היות וארבע שנים אחרי צאתו אפשר כבר להסכים שמדובר בהמנון והיות שהשירים שלפני כן הכינו אותו היטב, התגובה שלו לשיר נראתה כמו ציור של אושר.
בין הופעה להופעה, כנהוג בפסטיבלים, מתחלף הקהל בשורות הראשונות. לפעמים, אותם פרצופים מככבים בכמה הופעות ברצף ומי שהמוזיקה הישראלית היא חלק מהדלק שמניע את חייו, מכיר את הפרצופים האלו היטב: מהלילות הגשומים בבארבי, מלילות הזויים בצוללת הצהובה בירושלים ומשלל החוויות שהגוף המוזר והמעוות הזה, מוזיקה ישראלית, מצליח לספק. בהופעה המרגשת של פונץ', להקה שאם היה לה אינדינגב לפני 20 שנים אולי היתה הופכת באמת לסמיתס הישראלית, היה סאונד קשה למדי, אבל הופעה מנצחים דרך הרגליים, כלומר דרך השירים ואי אפשר להפסיד עם "ונדמה שישוב", "הקומוניסט", "יש לך מקום", הגיטרה של אלי שאולי ופלאסק הערק של בבליקי, שעבר בשלב מסוים לקהל וחזר אליו. שם, אפשר היה לראות פרצופים ישנים וגם לא מעט חדשים ויחד הם סגרו את הפערים זו השנה הרביעית. הידיעה המרגשת באמת מכל אלו היא שזה רק הערב הראשון.