היפה והחיה: על האלבומים החדשים של טיילור סוויפט ורובי וויליאמס

המשימה נראתה פשוטה: למצוא אמירה אחת מעניינת שטיילור סוויפט שיחררה בראיון. אולי זה היה מטופש לנסות לחפש ציטוט מגניב מפיה של ילדה בת 20, אבל סוויפט היא לא עוד ילדה בת 20. היא אחת מהאמניות האהובות ביותר בארצות הברית והיא משחררת ממש עכשיו אלבום שהמון אנשים ירוצו לקנות ויש לה כמויות יחסי ציבור מסיביות לעשות, אז אפשר היה לצפות שלכבוד המאורע, היא תחפור עמוק בחייה העמוסים ותמצא דבר אחד מעניין להגיד.

אבל סוויפט, התגלמות הנימוס והטעם הטוב, מדברת רק על כמה היא אוהבת לכתוב שירים. הדבר הכי דרמטי שקורה לה, קורה לה כשהיא מגלה שעברו תשעה ימים מבלי שכתבה שיר חדש. כשזה קורה היא מתבאסת, אבל לא סתם מתבאסת, אלא ממש מתבאסת. כאילו, בעוצמה. ואז היא כותבת על הבאסה הזו שיר, ואז 200 אלף אמריקאים מורידים אותו באייטיונז ואז טיילור שוב שמחה. וגם האמריקאים שמחים, וגם המנהלים שלה שמחים, והעולם שוב מחייך אל טיילור והיא מחייכת אליו בחזרה. חיוך נאיבי וצחור שיניים ששווה הרבה מאוד כסף.

טיילור סוויפט היא בחורה סופר מתוקה וסופר מוכשרת. היא זמרת קאנטרי, אבל מהסוג הרך, קאנטרי מהסוג שגם בפנסילבניה הקרירה, מקום הולדתה, כולם מסוגלים לאהוב. ממש כמוה בראיונות, "Speak Now", האלבום החדש והשלישי שלה, לא מחדש כלום. אחרי שהתפעלנו מהסיפור האישי שלה באלבום הראשון ונתקענו עם השירים שלה בראש באלבום השני, מגיע האלבום השלישי ואיתו הרגע שבו טיילור צריכה להעביר הילוך ולתת מעצמה עוד משהו. וכשזה לא קורה, תחושות החיבה העמוקות שהיא מעוררת, מתחילות להיסדק.

"אני לא כותבת על סדר היום שלי, אני כותבת על מה שכואב לי", אמרה סוויפט בעוד ראיון שבו דיברה רק על השירים שלה. ואכן ב-"Speak Now" יש שני שירים סנסציוניים (עד כמה ששירים של סוויפט יכולים להיות כאלה). הראשון הוא "Innocent", שיר שמוקדש לקניה ווסט, שהתפרץ לרגע הגדול שלה בטקס פרסי הווידיאו של MTV לשנת 2009, ובעודו משהק בפניה את כל ההנסי ששתה, הטיח בה שהפרס בו זכתה שייך לביונסה ושעם כל הכבוד לה, היא שוקלת בערך מאית מהאגו שלו והוא לא רואה אותה ממטר. לקניה, האגרסיבי והאגו-מניאק, מקדישה סוויפט בלדה סלחנית ומלאת חמלה.

השיר השני הוא "Dear John", שמוקדש לרודף הנשים האובססיבי, ג'ון מאייר, שחיכה בסבלנות עד שטיילור תגיע לגיל חוקי כדי לבעול אותה ולזרוק אותה. לאירוע הטראומטי הזה מגיבה טיילור בעוד בלדה, אבל כנראה שרמת הטראומה שנגרמת לנערה צעירה שידעה את ג'ון מאייר היא די רצינית, כי הבלדה הזו נמשכת 7 דקות.

ב-"Speak Now" מנסה סוויפט את כוחה בשירי רוק, אלא שכזמרת רוק אין לה שום ייחוד או עוצמה. הכוח שלה הוא בבלדות ובשירים קצביים ורכים, והאלבום החדש מציע כמה רגעים יפים: הסינגלים "Mine" ו-"Back To December" (שכרגע מצליחים מאוד במצעדים בארה"ב), שיר הנושא הקליט ו-"Mean", שיר קאנטרי פשוט אך חביב מאוד, שמרמז שדווקא קאנטרי קלאסי יותר היה יכול להוציא מסוויפט אמירה חדשה. השיר הזה לבדו מצית את התקווה שאם היא רק תתנער מהנימוס התמידי שלה ותפסיק להסתובב עם חלאות כמו ג'ון מאייר, סוויפט עוד תפתיע. ילדה יפה כמוה לא צריכה לאכול את השאריות המחוממות של ג'ניפר אניסטון, אקסיתו של מאייר; היא צריכה לקבל, וגם לתת, חומרים חדשים, מרעננים ומלאי אנרגיה.

*טיילור סוויפט, "Speak Now" (ייבוא: הליקון)

אחד שגיוון ושינוי מעולם לא היו הבעיות שלו הוא רובי וויליאמס, הכוכב הגדול וכנראה החשוב ביותר של הפופ בשנות האלפיים. גם היום, כשהוא פחות פופולרי וחזר לעבוד עם שותפו לטייק דאת, גארי בארלו, טרם נמצאה בעולם הפופ הגברי פצצה כזו של כריזמה, מרץ וכישרון.

לוויליאמס היה מזל רע. הוא חתם על חוזה של מיליונים עם חברת התקליטים שלו בשלב שבו חברות התקליטים כבר היו לא רלוונטיות, רק שאף אחד לא סיפר להן. שוק המוזיקה התמוטט ורובי התמוטט ביחד איתו, ולמרות שמאז הוא עשה דברים מעניינים וטובים, הוא לא הצליח לשחזר את ימי התהילה הענקיים של תחילת שנות האלפיים. האוסף החדש והכפול שלו, "In and Out of Consciousness: Greatest Hits, 1990–2010", מציג את הקריירה הארוכה של רובי ואת הקשת האדירה של הלהיטים שהוא ביצע במהלכה, שרובם ככולם מצוינים. חלקם, כמו "מילניום", "Supreme" וכמובן "איינג'לז", אייקוניים ממש. חלקם האחר, שירים כמו "Lovelight", השיר "She's Madonna" עם פט שופ בויז, "No Regrets" ו-"Bodies" הם פשוט שירי פופ מעולים של מבצע נפלא.

"In and Out of Consciousness" ערוך בסדר כרונולוגי הפוך. הוא הולך אחורה. השיר הראשון הוא הסינגל החדש "Shame", שיצא לא מזמן כדי לקדם את האוסף ונכנס למקום השני במצעד הבריטי (האלבום עשה נאמבר וואן, כמובן), והשיר האחרון בו הוא "Everything Changes", שהוא השיר היחיד של טייק דאת' שנמצא באוסף. ממש כמו רובי, הסדר הזה הוא חכם ועוקצני. הדבר האחרון שרובי יגיד לכם כשתסיימו להקשיב לאוסף הנהדר הזה הוא "Everything Changes But You"; או, במילים אחרות - אני השתניתי, זה אתם שעומדים במקום. נכון, אבל כשיש כזו אסופה אדירה של להיטים מעולים, באמת שאין לאן להתקדם.

*רובי וויליאמס, "In and Out of Consciousness: Greatest Hits 1990–2010" (ייבוא: הליקון)