מצאו את המוג'ו: אסף אבידן והמוג'וז

הבחירה של אסף אבידן והמוג'וז במסע בלב ים כקונספט לאלבומם החדש, "Through The Gale" ("דרך הסערה", בתרגום חופשי), לא מפתיעה במיוחד נוכח הנמשל הדי ברור: המסע המפרך שקיבלה על עצמה הלהקה במטרה לצאת מהחור המזרח תיכוני בו נוצרה ולהגיע לחוף המבטחים של סיבובי הופעות בפסטיבלים מול קהל של עשרות אלפים.

ההחלטה של הלהקה להוציא דווקא עכשיו - פחות משנה אחרי אלבומם האחרון והמוצלח למדי "Poor Boy/Lucky Man" - את האלבום הנוכחי, היא חלק מהמסע הזה בעין הסערה, להישאר רלוונטיים ולספק למעריצים וכן לקהל הסקרן עוד חטיפים על הדרך. האלבום הוא אמנם יותר מיני-אלבום: 8 שירים, 28 דקות, אבל מי סופר – להקות הארדקור-Pאנק הוציאו אוספי "המיטב" באורך הזה.

אולם בגלל שהצלחת המסע של אבידן והמוג'וז לא נמדדת במציאת קונספט מוצלח (ובינינו – ספינות וים הם לא בדיוק נושאים חדשניים ברוקנרול), הרבה יותר חשוב לדעת האם התוכן שהם יצקו לתבנית הזו מצליח להביא אותם לחוף מבטחים והתשובה במילה אחת היא "כן" ובשתי מילים – "כן ובסטייל".

ראשית, עוד לפני המוזיקה עצמה שהיא הדבר החשוב כאן – אם אתם מעריצים של אבידן והמוג'וז, זכיתם: מדובר באחד ההרכבים הישראלים הבודדים שיודע להתייחס למעריצים שלו שרוכשים את אלבומי הלהקה כאל צרכנים נבונים ולא כלבלבונים עיוורים וחסרי חוש טעם, שמחכים שיזרקו עליהם שירים עטופים בבלוקים. עטיפת האלבום מזכירה ימים שבהם דיסקים היו נמכרים בעשרות מיליונים – עיצוב אמנותי יפה ומעניין, צבעוני ובעל אפיון מדויק ששואב השראה מעטיפות שכבר נעשו (הספינה בעטיפה הקדמית, הנשר באחורית) וגם מצליח להנציח את עצמו כמשהו מקורי. בפנים, מצפה לרוכשים הזמנה להוריד שיר חינם של הלהקה וכמובן חוברת מילים, שגורמת לכל פדיחות הפוטושופ של המוזיקה הישראלית להיראות כמו שהן – חובבניות ובעיקר לא הכרחיות.

אבל ההפתעה האמיתית מכיוון אבידן והמוג'וז (רועי פלד, רן ניר, יוני שלג והדס קליינמן) מגיעה מהמוזיקה עצמה: דווקא כשהם הפכו למיינסטרים בישראל - כלומר ללהקה שמושמעת בכל בר ותחנת רדיו, שהופעותיה מלאות ושכלי תקשורת מתכסחים על הגישה אליה - האלבום החדש הוא השאפתני וההכי פחות קליט של הלהקה. נדמה שהיא אפילו החליטה לכפור בכל האלמנטים שהביאו אותה עד הלום.

כבר מבפתיחה של "Hoist Up The Colors", במקום ההסתמכות המוגזמת על קולו של אבידן עצמו, הוא נשמע הפעם רחוק ומפולטר, כאילו כדי להכריז על מעמדו בסאונד החדש של הלהקה. הסאונד החם והסבנטיזי של הלהקה שהפריע לה להישמע רלוונטית, הפך למתוחכם באופן שיקשה על מאזין חדש להשוות בין ההרכב שהקליט את "The Reckoning" (גם היום, קשה להבין את סוד ההצלחה של האלבום הבינוני הזה) לבין זה שהקליט את האלבום החדש.

בהמשך, הלהקה משייטת בין גלים נמוכים ונוחים ("At The Edge of The Map", "Oh Western Wind") לצליל הקינגז אוף ליאון והווייט סטרייפס שהם ניגנו בעבר ("Poseidon's Fury Unleashed", שם שהולם שיר של להקת דת' מטאל סקנדינבית). חוסר האחידות הסגנוני לעומת תחושת השלם שאופפת את האלבום מוכיחה שאבידן והמוג'וז (שהפיקו מוזיקלית את האלבום יחד עם אורי וינוקור) מבינים את הקו הדק שבין שאפתנות ליומרנות, ויוצאים מההפלגה המוזיקלית הזה בחתיכה אחת שנשמעת טוב, אפילו טוב מאוד.

למעשה, חוליי הלהקה הולכים ומצטמצמים בדרכה להיות הרכב לגיטימי בשדה הרוקנרול הבינלאומי. ועדיין ישנם כמה: ראשית, ללהקה עדיין חסר טקסט אחד מהדהד מהתחלה ועד הסוף, שיר עם מילים שתלמיד אומלל יוכל לכתוב על הפתק שהוא דוחף לכותל המערבי בטיול השנתי, בתקווה שמשמיים ייענו לו. שנית, גם אם ברור עכשיו שהלהקה לא מוותרת במיל על החזון והאמירה האמנותית שלה (קשה לראות שיר אחד מהשמונה שכאן יוצא לרדיו – אולי הסיבה שלא יצאו סינגלים מתוך האלבום), לא בטוח עד כמה היא צריכה את סיבובי ההופעות בחסות בירות כאלו ואחרות, או טייטלים נוסח "הופעה אחרונה בסיבוב" כשבין הופעה להופעה עובר בקושי חודש וחצי.

עם "Through The Gale", אסף אבידן והמוג'וז מגיעים לשילוב די נדיר בין רמתם האיכותית באולפן ובהופעות לבין כמויות האנשים שמוכנים לשלם כסף כדי לראות אותם, ולכן כדאי להם להתנהג בהתאם. ואז, מי יודע - אולי המסע בים הסוער של תעשיית המוזיקה יסתיים באי שקרוי על שמם.