באש ובמים: על ההופעה של ארקייד פייר בלונדון

ההבדל היחידי בין אולם ה-O2 שבלונדון לבין היכל נוקיה בתל אביב הוא שבמקום פול אנקה ומכבי תל אביב, האנגלים מקבלים את הלהקות הטובות בעולם, באותם תנאים – כיסאות מפלסטיק, שתייה במחיר מופקע, אוכל שמיועד במקור לצפייה בטלוויזיה ומותגים, ים של מותגים כלכליים שמרצדים לכולם מול העיניים. שש שנים מאז יצא אלבום הבכורה שלהם, ארקייד פייר כבר ראויים למעמד של הופעה בהיכלים כמו ה-O2 וזה לא בגלל כמות הקהל – היא כבר הופיעה מול כמויות משולשות מ-23 אלף האנשים שנכנסים ל-O2. זה בגלל שהיא אחת הלהקות האלה שמבינות שהמבחן האמיתי שמפריד בין להקה מצוינת עם אלבומים נפלאים ללהקה היסטורית ממש – מהאלה שאתה בא איתם להופעות עם הילדים והנכדים שלך או מקשיב להן במשבר גיל 40 או נזכר בהן רגע לפני המוות כשהיית צעיר ויפה – היא לנצח את האולמות האלו. כי עם כל הכבוד לפסטיבלים מלאי הורמונים, אלכוהול וקהל מתודלק ממילא, החוכמה היא לגרום לטעם של הפופקורן להפוך לא רלוונטי מול הריח של הדיסטורשן; לגרום לאנשים שיושבים בכיסא 327 בשורה V ביציע 1 לרקוד כאילו הם אותם פנאטים שווין באטלר, הסולן הבאמת לא ייאמן של ארקייד פייר, נמצא בתוכם עכשיו, מאכיל אותם מהידיים שלו כמו שהוא שר ב"רוקוקו" העצום.

ארקייד פייר ניצחו מהתו הראשון של "Ready to Start", השיר שפתח את ההופעה, ומרגע לרגע הניצחון האישי שלהם הפך לניצחון של הרוח, לתחושת התעלות שבה גם אנשים הרבה פחות מוכשרים מהלהקה הזו, כמו החתום מעלה, מרגישים שהם יכולים לעשות הכל: לעזוב את העבודה, להתחיל עם הבחורה, לנסוע לטיול ארוך, להתאבד, להמשיך לחיות – הכל על השולחן. לא משנה אם זה "No Cars Go" שההמנוניות שלו גורמת ל"התקווה" להיות שיר אירוויזיון או הרצף של "Power Out" ו-"Rebelion" שהפך את הקור הלונדוני לסאונה פינית, אי אפשר להיות בהופעה של הארקייד פייר ורק להזיז את הראש קדימה ואחורה. אתה לא רק שר ב-"The Sprawl" או בוכה ב-"My Body Is A Cage"; אתה מצלם את עצמך, מוחא כפיים כאילו אתה בן 16, כדי שלא תשכח את הרגע שבו זמן האמת של הארקייד פייר תפס אותך בגרון.

אם מפרקים את סוד הקסם של ה-Live Act של ארקייד פייר, להוציא את השירים שהיו מצוינים גם בגרסת האלבום והוויז'ואל ארט שהיה צנוע באופן חיובי, מתגלה הפרדוקס: רוב השירים של ארקייד פייר הם שירים עצובים למדי; האלבום הראשון עסק כולו במוות, השני בקריסת ארצות הברית מול המלחמה בעירק והמצב הכלכלי והשלישי על מות הפרברים והתקווה החברתית לחיים שקטים שהיתה בהם. ועם זאת, קשה למצוא להקה שמחה כמו ארקייד פייר, ששמונת האנשים שעל הבמה בהופעתה מתחלפים בתפקידי הנגינה בכל שיר כמעט ויוצרים תנועה אינטנסיבית והיפראקטיבית לשירים שהם ממילא ברובם דחוסים וחסרי מנוחה, כמו "Neighberhood#1" או "Month of May". לכן התחושה שמלווה בסופו של דבר את ההופעה הזו היא קתרזיס כמעט בלתי נגמר, תחושת התפרקות מעצב גדול ומועקה שיש בשירים כמו "Intervention" או "We Used to Wait", שהופכים מתיאור מבריק של רגעים עגומים לסיבה להשחית את מיתרי הקול עבורם.

בסוף, אחרי שעתיים שלא היו בהן זיקוקים, גם לא פירוטכניקה, ובכלל – מעט מאוד השקעה ביחס למה שלהקות מרשות לעצמן כדי לגרום לאנשים שהוציאו כסף לחשוב ש"היה שווה", לא באמת היה ספק שארקייד אכן שם, בהיסטוריה. אלא שכנראה היה צורך בעוד רגע אחד כדי לסובב את הסכין: תחת השלג הכבד שתוקף את העיר, השתרך תור ארוך מהיציאה מהקומפלקס של ה-O2 ועד הכניסה לתחנת הרכבת. מתוכו, ברגע אחד, התחילה שירה אדירה של ה"אוווו-אווו-אווו", הקריאה שמלווה את "Wake Up" שסיים את ההופעה, כאילו זה לא ה-02 אלא הקמפ-נואו וזה לא הארקייד פייר אלא ברצלונה מפרקת את ריאל מדריד. בסרט "התחלה", דום (ליאונרדו דיקפריו) מדגים את אהבתו לאשתו במטאפורה הבאה: "אתה מחכה לרכבת, אתה יודע לאן אתה רוצה שהיא תיקח אותך, אבל אתה לא בטוח, אבל זה לא משנה - כי אנחנו נהיה ביחד". השירה הזו, הספונטנית, המתפרצת והכל כך מתבקשת, הוכיחה שלא משנה לאן הרכבת של הארקייד פייר תיסע בהמשך, צריך להיות שם איתה, עם הלהקה הכי טובה בעולם.