נולד לבטוח: על "ההבטחה", הסרט התיעודי על ברוס ספרינגסטין

הימים שאחרי ההצלחה ההיסטרית של "Born to Run", אלבומו השלישי של ספרינגסטין שהציל לו את הקריירה והפך אותו לכוכב על, היו אמורים להיות המאושרים בחייו, אחרי שנים של עבודה קשה ומפרכת נגד כל הסיכויים. הוא בדיוק סיים סיבוב הופעות ארצי, הופיע על השער של המגזינים ניוזוויק וטיים באותו השבוע וקיבל הכרה ברמה שהפכה אותו לכוכב רוקנרול, על כל המשתמע מכך. אלא שדווקא אז, כשכל האופציות היו פתוחות לכאורה בפניו, המוזיקאי הכל כך חשוב הזה הוטרד מהמרחק שנוצר בינו ובין המקום שממנו בא, אותם פרברים קשים ואפורים בניו ג'רזי שבה גדל. אם יש מסר אחד שהסרט ה"ההבטחה" בבימויו של טום זימני, ששודר אמש (שני) בערוץ yes דוקו, מצליח להעביר, הרי היא שספרינגסטין בחר להתמודד עם אותה תחושה: האתגר העצום מולו הוא עמד, שכלל מאבק משפטי מעציב עם המפיק שגילה אותו, מייק אפל, שימש אותו כנקודת מוצא לקרב הגדול על הלב של אמריקה שעליה נשבע לכתוב מלכתחילה.

כיוון שיצירתו של ספרינגסטין היא מסע מתמיד בין הסיפור האישי של הילד המורד שנלחם באביו המעיק לסיפורה של אמריקה כולה, גם "ההבטחה" הוא לא רק סרט אודות עשיית אלבום אחד, "Darkness on The Edge of Town" שבא אחרי "Born to Run", אלא סרט שמצליח להכיל בתוכו גם מיקרו-פרופיל של יצירת ספרינגסטין בכלל. בתוך כך, הוא גם מצליח להיות משל גדול על היחסים בין כוכב רוק לפועלים פשוטים, כשלכולם אותם חלומות ולכולם תלויה אותה אבן ריחיים על הצוואר – האחריות.

זימני, למוד ניסיון מהסרט התיעודי הקודם שיצר אודות ספרינגסטין (על עשיית האלבום "Born to Run"), מצליח לנוע בקווים ישרים אבל לא מעיקים בין אחורי הקלעים של יצירת האלבום לבין אותו סיפור גדול על אחריות ומחויבות, סיפור שלא להדגישו בסרט על ספרינגסטין הוא כמו לחשוב ש"ברבור שחור" הוא רק סרט על עולם הבלט. הראיונות הרבים, עם חברי ה-E סטריט בנד, להקת הליווי הנאמנה של ספרינגסטין, ועם כל האנשים שסבבו אותו באותם ימים מלאים תובנות מרתקות והם זרקור של ממש על תקופה אפלה ומעצבת בחייו של אחד האמנים המסוקרים בהיסטוריה.

אולם מעל כולם, עומדים דבריו של ספרינגסטין עצמו, שבניגוד ללא מעט אמנים גדולים בהיסטוריה מצליח לשמור על אחידות בין גאונות הכתיבה שלו (וספרינגסטין הוא לא פחות משורר מדילן – בוב או תומס) לבין תפיסת עולמו מחוץ לתחום שבו המילים צפות בים של גיטרות. כשספרינגסטין מסביר מדוע דווקא בשיא הצלחתו הוא היה מוכן להיכנס לקרב משפטי שאיים לסגור לו את ברז הקריירה, התשוקה האינסופית של האיש הזה לחיים ול?סיפור שחובה לספר עליהם מדבקת ומרגשת עד דמעות.

מי שאהב את ספרינגסטין לפני "ההבטחה", יאשר לעצמו שבחר נכון בחייו. מי שלא הכיר אותו והגיע לסרט ללא הדעה הקדומה והמטופשת של התרבות הישראלית, זו שגורסת שספרינגסטין הוא סוג של בייסבול – עניין פנימי של האמריקאים – יוכל לגלות אמן שבניגוד לקולגות מאותו סדר הגודל, כמו לו ריד, פול סיימון ובוב דילן, לא פחד לומר שלשירים שלו יש משמעות מעבר לכתיבתם עבור עצמו.

בסרט ישראלי שנעשה לכבוד בוב דילן, יהונתן גפן סיפר ששני המשפטים האהובים עליו של דילן הם " I'll know my songs well before I start singing" ו-"Your loyalty is not to me but to the stars above". זאת, דבריו, משום ששניהם שחררו אותו מהנטל הציבורי של שיריו ומההשפעה שלהם על מאזיניו, תהליך שעבר על דילן אחרי שנחרד מהשפעת טקסטים כמו " Times They Are A-Changin" ו-"It's Alright Ma, I'm only Bleeding". ב"ההבטחה", מסתבר, שלעגלת היצירה של ספרינגסטין צמודה עגלת משא שעליה רכובים מיליוני אנשים, לכל אחד מהם מניה ברפרטואר שלו ולכולם הוא חב בדיווח, כבר למעלה מ-35 שנים.

כמובן ש"ההבטחה" לא היה לפריצת דרך של ממש בתיעוד קולנועי-מוזיקלי של רגע מסוים בקריירה של אמן אלמלא ההחלטה המבריקה של זימני להפוך את קטעי הארכיון למוזיקה של הראיונות והסיפור ההיסטורי. כפי שהסביר בראיון לוואלה! תרבות, זימני הבין שהאוצר שבפניו הוא עולם נדיר שמעביר את החששות, הפחדים, העצבים וגם האושר שליוו את יצירת "Darkness on The Edge of Town" לא פחות טוב מהמרואיינים. ואלה כוללים לא אר את ספרינגסטין עצמו אלא גם סטיב ון זנט, הגיטריסט המסור שלו המוכר גם כסילביו מ"הסופרנוס", ופטי סמית', שמגיחה כדי לספר על "Because The Night", שיר שספרינגסטין כתב במהלך הסשנים של האלבום ולא הצליח לסיים ולימים הפך ללהיט היחיד בקריירה שלה. בנוסף, קטעי הארכיון גם מסבירים את הדרך של ספרינגסטין ליצירות מופת כמו "Racing in the Streets" ו-"The Promised Land", שני שירים שהם אבן דרך בקריירה שלו.

קטעי הארכיון המרובים מצליחים גם להעביר במדויק את החולשות של ספרינגסטין, שנראה עצבני ועייף בין אותו קרב משפטי להתעוררות הפוליטית שהוא חווה באותם ימים, התעוררות שמביאה אותו לכתוב את "Factory", שיר בו הוא מספר על אביו שמאבד את שמיעתו בגלל עבודתו במפעל, סיפורם של עשרות מיליוני אמריקאים באותם ימים ובוודאי גם היום. בתוך עולם בשחור-לבן גם ניתן להבין מדוע ספרינגסטין הוא אכן "הבוס" ומדוע גם מי שהם לכאורה נתיניו, הלהקה, מוכנים להפקיד את עתידם הכלכלי והאמנותי בידיו בידיעה שזה ייגמר באלבום נפלא.

לקראת סוף הסרט, ספרינגסטין חוזר שוב למושג האחריות כדי להסביר במה בעצם עוסק האלבום, ומתחיל למנות: "איך אנחנו מכבדים את ההורים שלנו?" (על השיר "Adam Raised A Cain"), "איך אנחנו מכבדים את הקהילה שלנו?" ("The Promised Land"), "איך אנחנו מכבדים את האנשים העובדים?" ("Factory"), ומגיע לשיר הנושא שמסיים את האלבום ולרגע המרגש של הסרט, בו הוא מסביר שבסופו של דבר, כל מה שהוא עוסק בו הוא "בעיות של מבוגרים", כלומר ההכרה בכך שלא משנה מי אתה, מהיכן באת וכמה אתה מרוויח – החיים הם תוצאה של פשרה בין הדרך שעליה חלמת כילד לבין נסיבות החיים שאילצו אותך לשנות כיוון, לסגת, להמר וגם להיכשל, תחושה שספרינגסטין מכיר היטב. בנקודה הזו ספרינגסטין שוב חוזר לאותה שורה מופלאה בשיר "Darkness on the Edge of Town", שעוסק בגבר שאיבד את כל כספו וגם את אהובתו, אבל מבטיח לא להפסיק לחפש אחרי החלום שלו ולשלם על כך את המחיר.

I'll be on that hill with everything I got
Lives on the line where dreams are found and lost
I'll be there on time and I'll pay the cost
For wanting things that can only be found
In the darkness on the edge of town

בכל יום, כל אחד מאיתנו עומד בפני הרגע הזה. בעבודה, בצבא, מול המשפחה, מול חברים טובים ופחות טובים, מול בני ובנות זוג ובעיקר מול עצמו. כולנו צריכים לעמוד מול המראה ולשאול - האם מכרנו את עצמנו? האם זה המקום בו קיווינו להיות? האם עשינו את כל מה שיכולנו? האם בגדנו? האופן הבוגר, הכן והמרעיד שבו ספרינגסטין שואל את השאלות האלו את עצמו ואת המאזינים שלו כבר 35 שנים משתקף באותו השיר והופכים את "ההבטחה" לחוויה מטלטלת. בעוד בוב דילן מסתכל על בני האדם מלמעלה ולו ריד ופול סיימון מסתכלים עליהם כצלמים מהצד, ספרינגסטין הזמין את הקהל לביתו שלו וביקש מהם לאפר על השטיח. כל יצירתו, ו-"Darkness on The Edge of Town" הוא רגע מפתח בקריירה שלו, מכוונת לאותו הרגע, שבו אתה עומד על הר מול פני התהום וצריך לקחת את האחריות ולקבל את ההחלטה.

ספרינגסטין הוא הכותב האמריקאי הגדול בכל הזמנים. כמו גיבורי המערבונים של פעם, בזמן שהעיירה מבועתת עד אימה מההווה והעתיד, ישנו אדם אחד שמוכן לצאת ולעמוד מול הפחד בצהרי היום, בראש מורם ורגישות ששמורה לאדם שהגדיר מחדש את היחסים בין הומניזם ורוקנרול. אולי אין לו את הפתרונות האולטימטיביים, אבל באלוהים, הוא יילחם עד הנשימה האחרונה על מה שהוא מאמין בו. בימים אלו, כשכל יוצר בורח מייצוגיות כמו שמדינת ישראל נמלטת מהשפיות, אין לנו על מי להישען אלא על האמן היחיד שלעולם לא יימלט מלקיחת אחריות.