במקום הנכון, בזמן הנכון
כשמארק רונסון ניגן את "Katy On A Mission" של קייטי בי לפני אלפיים סחים שיכורים ב-TLV לפני כשבועיים לא היה לו ספק שגם השיר הזה, כמו שרשרת הלהיטים שנוגנו לפניו, ירים את המקום. אלא שמה שבאנגליה הוא להיט בסדר גודל דודו אהרוני, התקבל ב-TLV בדממה יחסית. רוב הרוקדים לא הכירו את הקטע. את קייטי בי, למרות פוטנציאל הלהיטות הגדול והמקום הנכבד שתפסה בתקופה האחרונה במצעד הבריטי, לא מנגנים בארץ באופן מסודר.
כל כך חבל שלא מנגנים את קייטי בי בארץ. היא מציעה בדיוק את מה שאוהבים פה: מיינסטרים לבן ודאנסי, לא חתרני או אלטרנטיבי, אלא רק טיפה פחות מגעיל מזה של "אלור און דאנס" וכל יתר הזבל שמתנגן כל קיץ ברדיו. השתייכותה לאצולת הדאבסטפ וללייבל של תחנת הרדיו הלונדונית רינס (Rinse), שהחלה את דרכה כתחנת רדיו אלקטרונית פיראטית שהתמקדה בדאסבטפ וגריים ולאחרונה קיבלה רישיון שידור ופתחה לייבל עצמאי, הפכה אותה לשם שמשום מה מתקשר מחוץ לאנגליה עם אנדרגראונד. ההיפך הוא הנכון: קייטי בי רחוקה מלהיות אמנית אלטרנטיבית. למעשה, היא לא פחות קומוניקטיבית מקייטי פרי.
"On A Mission", אלבום הבכורה של קייטי בי, שיצא לאחרונה והגיע למקום השני במצעד הבריטי, מלא בקטעים פופיים-אלקטרוניים מגוונים ומקסימים. ב-"Lights On", עם מיס דינאמייט המוכשרת, היא מתנסה בהצלחה ברגאיי ודאב ואילו "Power On Me" הוא קטע האוס-פופי שפותח את האלבום באופן מזמין במיוחד. "Perfect Stranger" הוא קטע דראם אנד בייס וגם בו, כמו ביתר קטעי הסול, פאנק והדיפ האוס, קייטי שומרת על רמה אחידה ומצוינת. למרות גילה הצעיר (22) קייטי בי מלאה בביטחון עצמי מבלי להיות מלאה בעצמה, ובאלבום הבכורה שלה היא נשמעת צלולה ויציבה, פופית אבל לא חנפנית. שכמחברים את כל הנתונים האלה ללייבל הנכון ולמפיקים הנכונים, מקבלים את אחד מאלבומי הבכורה המזמינים של 2011.
* קייטי בי, "On A Mission" (ייבוא: הליקון)
אל תפספס
כישלון מפואר
כמו קייטי בי, גם ג'יימי וון סומן כהבטחה גדולה בתחילת 2011, וכמוה, גם וון הוא יוצר מיינסטרים שלא נבהל מאיכות. וון הוא אמן סול, במובן הרחב יותר של המושג - אפשר להגיד שיש משהו מהעולם של ג'יימס בלייק במוזיקה שלו, אבל הוא יותר נגיש ופחות קודר מבלייק. לרבים הוא מזכיר את קרייג דיוויד בתחילת דרכו ולעיתים הוא באמת נשמע כמוהו, אלא שוון הוא מעודן וארטיסטי יותר ומפיק את המוזיקה שלו לבד. הוא מסחרי יותר מבלייק אבל הרבה פחות מדיוויד, ולכן המצעדים לא מחבקים אותו כפי שחיבקו את דיוויד. באלבום הבכורה "Mirrorwriting" יש המון סול ועוד קצת מכל דבר טוב: קצת יו קיי גאראז', קצת אלקטרוניקה, קצת אר אנ' בי וקצת פופ. השילוב בין כל אלו הופך אותו לאלבום שברגעיו הטובים הוא נעים וברגעיו המצוינים הוא מענג.
אם חסר משהו ב-"Mirrorwriting" זה קורטוב של סקס אפיל, מין חספוס קל שיוציא את וון מהאזור המלטף ויהפוך אותו לאמן מחרמן, כמו שכדאי שאמן סול יהיה. האנרגיה הנמוכה של וון עלולה להפוך את האלבום הזה למשעמם עבור מי שלא ממש אוהב סול. אולי זו הסיבה שבגללה "ליידי לאק" הנהדר, אחד מהשירים הטובים באלבום וסינגל הבכורה של וון, נכנס למצעד הבריטי רק למקום ה-67. אין ספק שזה כישלון מהדהד עבור כל אמן ובוודאי עבור אמן כל כך מבטיח. אבל אם יש צדק, את הכישלון הזה "Mirrorwriting" בקלות יתקן. גם אם הוא לא בכורה מושלמת, הוא בהחלט אלבום מספיק טוב כדי לעשות את זה.
* ג'יימי וון, "Mirrorwriting" (ייבוא: הליקון)