תעלומת ד"ר שרמן נמשכת

ב-"Sing", השיר האחרון באלבום החדש והשני של הדרזדן דולס, "Yes, Virginia", תמצאו את השורה "החיים הם לא קברט", כשהיא מושרת בציניות. כי אצל אמנדה פאלמר ובריאן ויגליון, הבובות מדרזדן, כל יום הוא קברט.

למרות שהשניים מגיעים מהעיר הכה-משעממת בוסטון, העיניים שלהם פוזלות הצידה ואחורה, לשנות ה-20 בגרמניה של רפובליקת ויימר (טרום-היטלר, לכל הטוקבקסטים שמתים להקליד "נאצים"). הקברט של תקופה זו הוא הנפש שלהם, ואותה הם מרפאים בעזרת קצת Pאנק מודרני. כן, ניחשתם נכון – לסגנון שלהם הצמידו את הכותרת הצפויה קברט-Pאנק, שבהמשך שימשה כמטריה גם עבור הפיירי פרנסס ו-Architecture in Helsinki (וזהו, מבטיח לא להשתמש במילה קברט יותר).

הדרזדן כבר פועלים קרוב לחמש שנים, כשרק ב-2004 זכו לאהדת הציבור והמבקרים, עם צאת אלבום הבכורה שנשא את שמם, שלקוח, אגב, משיר של ה-Fall. כל התיאטרליות הזו הייתה מרעננת למדי, והשילוב בין הכתיבה המבריקה של פאלמר, האצבעות המהירות שלה על הפסנתר והתופים הרועמים של ויגליון, הציגו משהו חדש - גותיות בעלת מודעות עצמית וחוש אסתטי מפותח למדי, שגרמה לילדי האינדי-רוק ליהנות מהדרמטיות המוקצנת והתלבושות המוגזמות שאיתם מצטלמים הדרזדן דולס.

באלבום החדש כבר נעדר מוטיב ההפתעה, ולא שזה אסון, אבל על אף השירים הבאמת מצוינים שמוצגים כאן, אין כאן שום התפתחות. לא רק שאין כאן אף שיר שיזמין מאזינים חדשים להכיר את הלהקה, נבחין גם שפאלמר לקחה את תפקיד הזנזונת הגותית 80 צעדים קדימה. ב-"First Orgasm" היא מספרת לנו, כמה מפתיע, על האורגזמה הראשונה של הבוקר, שמגיעה בעזרת אוננות כשהיא צופה מהחלון בילדי ביה"ס קטנים שמתרוצצים וצועקים מבלי שהם שמים לב לכך שהיא גומרת; ב-"Dirty Business" מוזכרת נערה שמשאירה קונדומים על שידת חדר השינה, רק כדי שתקנא בכל הגברים שהיא זיינה לפני שהיא פגשה אותך, והנושא של "Shores of California" הוא GHB, הסם שהכניס את כל המדינה לפאניקה בגלל שהעיתונים היומיים רצו למכור עוד כמה עותקים. הקסם הסליזי של הדרזדן דולס עדיין עובד, אבל אם באלבום הבא לא ישתנו כמה דברים, זה יהפוך לסתם משעמם.

הדרזדן דולס, "The Dresden Dolls" (אן-אם-סי, Roadrunner)

היום, בניגוד ל-2004 נגיד, לא כל אחד שפורט על אקוסטית ומתנהג באקסצנטריות מקבל אוטומטית 8.9 בפיצ'פורק. המצב התאזן, ורק אומני פולק באמת מוכשרים ויוצאי דופן מצליחים להתבלט מעל מיליוני הצעירים ששומעים דבנדרה באנהרט בריפיט כבר שלוש שנים.

יוצאת דופן שכזו היא ג'וזפין פוסטר, שהייתה חלק מתנועת הפריק-פולק כבר מימיה הראשונים. ג'וזפין לא נחה לרגע. חוץ מעבודת היום שלה כמורה בכיתה א' וטענתה כי היא כותבת ומקליטה כשיר ביום, היא גם מציגה עובדות בשטח – מ-2003 קיבלנו שישה ריליסים ממנה, בהפצה עצמית או בחברת תקליטים, בסולו או עם הרכבים שונים, ועכשיו יוצא השביעי – אלבום חדש בשם "A Wolf in Sheep's Clothing".

ג'וזפין לא עומדת במקום – כל אלבום שלה חוקר מחוזות חדשים, משתעשע בניסיונות, כשהפעם היא משתמשת במכונת הזמן שמעבירה אותך לגרמניה של פעם. היא נסעה אל המאה ה-19, ובנתה מחדש שירי אמנות אוסטרים וגרמניים, באופן פריק-פולקי אפל למדי.

קולה האופראי פולט שירה בגרמנית, כשברקע גיטרה אקוסטית ושטיחים עדינים של גיטרה חשמלית שנתרמו על ידי הגיטריסט הידוע בריאן גודמן. העוצמה והכוח שיוצאים מן הרגעים המרחפים האלו הם חוויה מרגשת למדי ולעיתים גם קצת מפחידה, כשהשיא מגיע ב-"Auf Einer Burg" – כמעט 12 דקות שנשמעות כמו פסקול קריפי של יער רדוף שדים. לא תמצאו דבר דומה בשום מקום, לא בנבכי האסיד-פולק הסהרורי ולא בתקליטיות ישנות של מכשפות אירופאיות. ג'וזפין היא אחת ויחידה.

ג'וזפין פוסטר, "A Wolf in Sheep's Clothing" (יבוא, Locust)

כבר שנים שנינג'ה טיון, פעם הלייבל הכי חדשני ומרטיט בסביבה, שוקעים במחזור עצמי משעמם למדי. ערבוביה קבועה של היפ-הופ, ג'אז ואלקטרוניקה תמיד יוצאת מהאלבומים שלהם, ועשרים שניות משיר אחד מספיקות בכדי להכריז שהנינג'ה איז אין דה האוס.

לא עוד. הנינג'ות הבינו שאפילו בבתי קפה כבר שכחו מהם, ושהגיע הזמן להרחיב קצת את הקטלוג. מישהו כנראה לחש להם שפולק וגיטרות אקוסטיות זה מה שהילדים אוהבים היום (עוד עובדה שנקלטה באיחור עד שהיא כמעט ולא רלוונטית), והם החליטו להוציא את האלבום השני של Fינק – פעם חייל רגיל בשורותיהם, והיום, אחרי מהפך דרסטי של 180 מעלות, אמן בלוז-פולק אקוסטי, שחושף את ליבו השבור לעולם במקום להתחבא מאחורי עמדת הסאמפלריסט.

בכל זאת, ולמרות הציניות, נראה שהמעבר של פינק כן לגמרי. בשירה שלו יש איזשהו ייאוש מתקתק, הטקסטים שלו נוגים, והגיטרה מנגנת מלודיות נעימות למדי. כשמקשיבים להפקה המושקעת נזכרים שמדובר במישהו שחתך את השיניים שלו במוזיקה אלקטרונית ולא עם טייפ ארבעה ערוצים.

"Pretty Little Thing", הסינגל הראשון שיצא מהאלבום מראה את הצד הבלוזי של האלבום, "So Long" את הנגיעות הדאביות, "Hush Now", שמארח את נינה גרייס מעביר קצת חום שחור, ו-"All Cried Out" הוא קאבר מרשים לשיר של אליסון מויה. השילובים האלו הם לא משהו מיוחד שתכתבו עליו לחבר שאיתו אתם מתכתבים וירטואלית בסולסיק, ולא מה שיחזיר את הנינג'ה למרכז הבמה. מה שכן, יש סיכוי לא רע שתתפסו את זה בבית הקפה הקרוב לביתכם, או על שולחן הסלון של עובד היי-טק שרוצה משהו איכותי להתגאות בו.

פינק, "Biscuits For Breakfast" (אם-סי-איי, Ninja Tune)