גלעד שולט

ב-1948 תבע נורברט וינר את המושג קיברנטיקה. וינר, מתמטיקאי יהודי אמריקאי, דמיין מכונות בעלות טכנולוגיה מעגלית, שמסוגלות לזכור ולספק משוב חוזר. המערכת שוינר הציע שיקפה רעיון של "הוליזם טכנולוגי" – עולם שכל הגורמים בו מהווים מערכת אחת ובה הכל קשור בהכל. בשנות השישים הרעיון הזה התקבל בהתלהבות. הקיברנטיקה אומצה על ידי אומנים, עיתונאים וסוכני תרבות ערניים, שהפיצו את השורה ביעילות: הם זיהו בקיברנטיקה עמדה שמבטלת את התפיסה ההיררכית המערבית ובעצם ויוצרת חברה חדשה בעלת מבנה אופקי, שיש בה שוויון מבני ופונקציונאלי. לא בכדי נחשב וינר לאחד האבות הרוחניים של האינטרנט; לא בכדי המרחב שבו אתם בוהים עכשיו מכונה "סייבר-ספייס", שם הגזור מהתורה שהגה וינר, הקיברנטיקה.

אחד ממעריציו של וינר היה סטיוארט ברנד, מהוגי קהילת ה-well, שנחשבת לקהילה הוירטואלית הראשונה, שבאחד הדפים ביומנו כתב "לחירות יש חשיבות בתוך המערכת. המערכת צריכה לפעול אופקית". החזון הזה תאם את רוח שנות השישים וברנד חבר לדמויות כמו המוזיקאי ג'ון קייג' והסופר והמנהיג ההיפי קן קיזי, ובעזרת פסטיבלים פסיכדליים והפנינגס שונים ומשונים, ניסה להנחיל את הרעיון לילדי הפרחים. אבל שנות השישים כבר שייכות למאה הקודמת וגם מהחזון הקיברנטי לא נותר הרבה: דף האינטרנט שלפניכם הוא הוכחה הניצחת לכך.

בניגוד לאוטופיה הקיברנטית, עמוד האינטרנט לא בנוי בצורה אופקית, אלא אנכית. ההיררכיה בו ברורה: שמו של הכותב, החתום מעלה במקרה הזה, מופיע בראש; מיד אחר כך מוצג תוכן הכתבה, שתופס את רוב נפח העמוד. למטה, בקצה הפירמידה, הוקצה המקום לתגובות הגולשים. המבנה הזה לא נוצר כגזרת גורל והוא משקף את יחסי הכוח בין המשתתפים, באותו אופן שאצטדיון כדורגל מייצג אותם: במרכז השחקנים, המככבים בהצגה תחת אור הזרקורים; מסביב, אלמונים לחלוטין, מקובצים לכדי המון, קהל האוהדים. שם, על הטריבונה, האספסוף יכול לצעוק ככל העולה על רוחו, ממילא איש לא מעניק לזה חשיבות יתרה. גם את המגיבים קיבצו באותו אופן: לא מאפשרים להם לזעוק את זעקתם על הבמה המרכזית, אלא רק בשטח המוקצה לכך בתחתית העמוד. בהתאמה, כל תגובה שירשמו תקבל מעמד של טוקבק וטו לא. מדובר במבנה שמרני מאין כמוהו; הוא לא מקדם שיח שוויוני, ההפך - הוא רק הופך את ההיררכיה לברורה יותר.

מה שמוכיח את הטענה הוא תגובות הגולשים עצמם: הצנזורה שמפעילים אתרי האינטרנט נוגעת לנאות השפה, אבל לא הרבה מעבר לזה. הרי אם היו מספיק גולשים שהיו בוחרים בכך, איש לא היה יכול לעצור מבעדם לכתוב בתגובה ככל העולה על רוחם – סיפור קצר, רעיון מקורי משלהם, ביקורת על סרט שראו, אפילו הצעות נישואין. איש גם לא מגביל אותם במספר המילים. אלא שהעובדות מראות שרובם ככולם של הגולשים יסתפקו בהודעה בת שורות ספורות, וגם הן, ביחס ישיר לנושא הכתבה. גם אם מדובר בטוקבק שיוצא נגד הדברים, סדר היום הציבורי יקבע תמיד על ידי עורך האתר. מה גם שהמגיבים נוטים להתנהג כמצופה מהם: דיבור קצר, בוטה ומתלהם, ממש כמו ביציעים של אצטדיוני הכדורגל.

לפני כחודש נורתה הירייה הראשונה במרד. מבול של תגובות החל לשטוף את אתרי האינטרנט וכולן עוסקות בנושא אחד: החזרת גלעד שליט הביתה. בלי שום קשר לתוכן הכתבה, כמעט תמיד אפשר היה למצוא התחתית העמוד קריאה להחזרת החייל החטוף. בשבוע שעבר כבר פורסמה בוואלה! ידיעה תחת הכותרת: "תופעה: מתקפת הטוקבקים של גלעד שליט". את מה, אם כן, הטוקבקים תוקפים? את הסדר הנכון. סליחה: את הסדר הקיים. מהבחינה הזאת, ייתכן שלא מדובר בתופעה, כי אם במהפכה.

בלי להיכנס לשאלה האם מדובר בצעד יעיל שאכן יביא לשחרור שליט, עצם העובדה שמספר רב של קוראים מסרב לציית לחוקים המדומיינים של הפורמט ותובע את זכותו לקבוע את סדר היום, היא מגמה מרעננת. אותם קוראים מפקיעים, בצורה חוקית ויצירתית, ממוקדי הכוח את זכות הקניין שלהם על האתר והופכים אותו לשטח ציבורי, למרחב דמוקרטי אמיתי שבו לא רק בעל המאה ועושי דברו הם בעלי הדעה. אם הסייבר ספייס הוא איזשהו שיקוף של העולם שמחוצה לו – ובלא מעט מובנים הוא אכן כזה - הרי שמדובר באקט חתרני מאין כמוהו.

אילו תקנה התופעה אוהדים גם מחוץ למעגלי המחאה שעניינם שליט, הרי שאז באמת יוגשם החזון הקיברנטי של וינר, ברנד ושאר האבות רוחניים של האינטרנט, והרשת תזכה לממש את יעודה המקורי כשטח משוחרר מהיררכיות, שוויוני ודמוקרטי באמת כפי שהוגיו דמיינו אותו. לפתע נוכל לקרוא בתגובות חיבורים רחבי יריעה, משאלות לב ורעיונות שונים ומגוונים והשיח הרשתי ייצג במובהק יותר את רצון המשתמשים בו. ספק אם זה יקרה, אבל אם פעם, בכל זאת, משהו מזה יחלחל הלאה, אז הקמפיין להחזרת גלעד שליט ייזכר כמלחמת העצמאות של הטוקבקיסטים.