רחת לא כלום

האיש הנחמד והפוזל בבית הקפה תפס אותי לא מוכנה: "הטורקים אמורים לאהוב אותנו, ועכשיו הם שונאים אותנו", הוא זעק. "פעם אני נסעתי לטורקיה וקניתי שם כד. הוא היה זול. ואותנטי! עם ציורים של קוף!".

"אתה לא חושב שחרם זה מבאס?", שאלתי אותו. "זה בסך הכול מקום זול, קרוב – וים תיכוני. והם גם נחמדים, כמו שאמרת".

"מה לעשות", ענה לי. "החיים האלה לא פשוטים, שתדעי לך. במקום בו יש בקלאווה – יש גם חרא. כשתהיי בגילי את תביני את זה. בת כמה את? תביני, הטורקים אמורים לאהוב אותנו, ועכשיו הם פתאום עושים קונצים. זה מה שמרגיז".

לפני השיחה עם הפוזל בכלל לא התעניינתי בקרב המתפתח עם הטורקים. עכשיו, למרות שלא ממש ירדתי לסוף דעתו, התברר לי שמרבית הישראלים מאד מוטרדים מהקרע שנפער לאחרונה, החל מסדרת הדרמה שמשמיצה את חיילינו המוסריים ומהתבטאויותיו של הנשיא ארדואן. היה לי ברור שאם מישהו יכול להביא את השינוי, זו אני. הנחתי שצעירי טורקיה רק מחכים לאיתות מאדם קצת יותר פוטוגני ופחות שעיר מאביגדור ליברמן, כדי לחזור ולחלוק איתנו הישראלים רחת לוקום, אותו מאכל נפלא שאברי גלעד הצהיר שהוא עשוי מנזלת.

לכן שינסתי את מותניי והחלטתי לפנות בעצמי לצעירים טורקיים, דרך אתר אמנות וחובבי אמנות מכל העולם. בניגוד למה שניתן לצפות מאנשים שמתמחים במכירת מעילי עור ובהכנת שווארמה, כמות הטורקים שם היא מכובדת וגדולה מאד. מעבר לכך, איכויות הביצוע של רובם הן מפעימות. הצילומים והציורים ברובם נהדרים, מלאים בעומק, תפיסה חזותית מפותחת ואינטליגנציה. שום סימן לנזלת. היה ברור שעם אנשים כה רגישים אפשר לסלול דרכים לעתיד אחר ולהבנה בין העמים. מלאת ביטחון, ניגשתי למשימה.

הפצתי הודעה מפוקפקת שכותרתה הייתה: "תעזרו לי, טורקים נחמדים!". ההיענות היתה מרשימה. לטורקי הראשון קוראים א?ליף, צלם מוערך ועיתונאי בן 25, שמסיים את לימודיו באוניברסיטת מרמרה. אליף כתב לי בטורקית, " de p arbns pi! ולא נותר לי אלא להסכים איתו. הוא סיפר שהוא אינו יודע דבר על ישראל, חוץ מהעובדה שנטלי פורטמן משם. לא רציתי לתקן אותו ולספר שנטלי כבר לא איתנו מזמן, על מנת לא לרסק סופית את שאריות האמון בין המדינות.

השנייה הייתה מארווה. מארווה היא בחורה נאה להחריד בת 27, אמנית. אלא מה, התברר שיכולותיה בתחום היחסים הבינלאומיים נופלים אפילו מאלה של בנימין נתניהו: "ישראל! אממממ, אני לא יודעת כלום על ישראל. רגע, ישראל? איפה זה? סליחה, אני לא יודעת אנגלית! חהחהחה! איך קוראים לך???". החלטתי שעדיף שלא אסביר לה מה קרה ב"עופרת יצוקה" ולמה היינו ממש חייבים להשתמש בזרחן. בורות היא ברכה.

השלישי לא ענה על השאלה הבסיסית: "מה שמך?". הוא כן אמר:"את נחמדה מאד! את היית פעם בטורקיה?!". דבקתי בשאלות המקוריות שלי אך לשווא. "האנגלית שלי לא טובה!", אמר חאמזי. "אני לא מבין כלום חוץ מאת המילה 'טורקיה'". כעת החלה לחלחל אליי ההכרה שהפוזל צדק: הטורקים עושים קונצים.

כמעט והתייאשתי, עד שמצאתי את בטו?האן, צלם חובב בן 17 ותלמיד תיכון. שאלתי את בטוהאן מה הוא יודע על המצב הטורקי-ישראלי, אם בכלל."אני לא יודע הרבה על ישראל, אני רק יודע שפלסטין וישראל במלחמה דו צדדית וגרמו למוות רב של אזרחים רבים משני הצדדים. בקשר למצב הטורקי-ישראלי אני חושב שזו הייתה הצגה גדולה של ראש הממשלה הטורקי. אני לא באמת חושב שיש בעיה בכלל". החלטתי לשים את הקלפים על השולחן. מאיימים להחרים פה את הקפה הטורקי, אמרתי לו. מהי תגובתה הרשמית של טורקיה? "אני חושב שזה מהלך מאד מעניין, אם יש למישהו סיבה מוצדקת להחרים קפה טורקי. בעבר גם הטורקים נהגו לעשות דברים כאלה כלפי מדינות מסוימות. אבל אני כן חושב שיחסי טורקיה וישראל הם בסדר כרגע. אמרתי לך, זו רק הצגה".

אם זו רק הצגה אני מקווה שהיא תסתיים בקרוב. גם אני רוצה מאד, למרות שאני מתקשה להודות בכך, כד עם ציורים של קוף. מי לא?