"'התחלה' זה סרט שצריך לראות בקולנוע". את המשפט הזה, בווריאציות השונות שלו, רוב הסיכויים שעוד תשמעו לא מעט בשבועות הקרובים. ולאחר שתראו את הסרט, אם תמליצו לאחרים לראות אותו, זה כנראה גם יהיה בקולנוע.
השאלה הנשאלת היא, כמובן, למה. למה בימים בהם יש לנו מסכים איכותיים בסלון, שלא לומר מזגן ואפשרות לשבת על הספה בבגדים מינימליים, למה אנחנו עדיין חושבים שיש סרטים שאותם צריך לראות בקולנוע? ולמה "התחלה" סרט שלא צולם בתלת מימד כמו "אווטאר" ולא כולל קטעים שצולמו באיימקס כמו "האביר האפל" (סרטו הקודם של כריסטופר נולאן) למה הוא נכנס לתוך הקטגוריה הזו?
השכבה הראשונה של התשובה, זו הבנאלית ביותר, היא ויזואלית. "התחלה", כמו סרטים אחרים מסוגו, מתהדרים באפקטים מיוחדים מהסוג שגורם לכם להגיד "וואו" בעוצמה הפרופורציונלית לגודל המסך. כשאתם רואים את העולם מתעוות לנגד עיניכם או נחשפים לקרב במסדרון שמסתובב על צירו (אחת הסצינות המרשימות ביותר בסרט) זה ממש מרשים. וכשהחוויה הזו עוטפת אתכם וממלאה את כל שדה הראייה שלכם, זה כבר הרבה יותר ממרשים. וב"התחלה" יש מספיק סצינות כאלה.
אך הסיבה הזו לא תחזיק מים לאורך זמן. מסכי הטלוויזיה בבתים שלנו, כאמור, משתדרגים משנה לשנה. זו לא רק איכות התמונה, שכבר מתקרבת לזו הקולנועית ובמקרים מסוימים אף מתעלה עליה אלא גם גודל מסך וכל האביזרים הנלווים כמו מערכת סאונד איכותית ומשקפי תלת מימד. בעוד כמה שנים, היתרון במסך הגדול אולי כבר לא יספיק.
כאן נכנסת לתמונה הסיבה השנייה: החוויה השיתופית שכרוכה בצפייה בסרט בקולנוע. כשאתם רואים את הסרט באולם שמלא באנשים שחווים את החוויה יחד אתכם, צוחקים יחד אתכם ובוכים יחד אתכם, יש לזה ערך. כמו בהופעות מוזיקה, הקהל משחק תפקיד בהצגת קולנוע ואיש מהיושבים באולם לא יכול לטוב יותר מלרע להתעלם מהחוויה השיתופית הזו.
פה כבר הבית לא באמת יהווה אף פעם תחליף ראוי. זה מרגש להתרגש עם זרים, מלבב לצחוק איתם ונחם לדמוע איתם. זה גורם לנו להבין שאנחנו חלק מקבוצה ושייכים אליה אפילו אם מדובר בקבוצה הטרוגנית, בה לא כולם מסכימים עם כולם וכולם מתפזרים לבתיהם בסוף הערב בלי ליצור חברויות חדשות.
וב"התחלה", סרט שמקבל שבחים מקיר לקיר על האינטליגנטיות והתחכום שלו, הצפייה השיתופית גם מאפשרת לנו להבין שזה לא רק אנחנו שרוצים להישאר בסוף הסרט לשבת אלא כולם. כולם צריכים דקה כדי לעכל, כולם מנסים להבין. אנחנו לא המטומטמים כאן.
אך בסופו של יום, הדבר שבאמת אין לו תחליף בחוויה הקולנועית הוא השליטה. כשבמאי יוצר סרט קולנוע, רוב הסיכויים הם שהוא מדמיין את הצופה יושב באולם קולנוע , רואה את הסרט ונותן לו לבמאי לקחת אותו למסע. זהו מסע שמיועד לישיבה באולם חשוך, עם אנשים אחרים, מערכת סאונד טובה ומסך גדול. אך חשוב מכך, זהו מסע שבו הבמאי הוא זה ששולט בהגאים.
ב"התחלה", חלק ניכר מהחוויה טמון ברצון האינסופי להבין מה קורה ומהצורך של הצופה ליצור ממה שהוא רואה איזשהו רצף הגיוני. זה מרוץ שבו הבמאי שולט אין אפשרות לעצור, אין אפשרות להריץ אחורה, אין רגע מיותר. כל מה שאתם יכולים לעשות זה להיכנע לרצונו של מישהו אחר להראות לכם סיפור והבין שהבלבול הוא חלק מהחוויה שלכם. ועל זה באמת שווה לשלם את הכסף במקרה של סרט טוב, סרט "שצריך לראות בקולנוע".