ימשיך כבודו: לרגל זכייתו של זאב רווח בפרס אופיר למפעל חיים

אחרי 47 שנים של קריירת משחק, סופסוף מקבל זאב רווח את המקום והכבוד הראויים לו. הוא אמנם היה צריך להמתין כמעט יובל שנים עד שזכה לחיבוק של הממסד והאקדמיה ולהכרה המיוחלת ברבגוניות שלו כשחקן (שם לפחות זכה באופיר אחד, ע"ע "בית"ר פרובנס") ואף כבמאי, אבל נדמה שבשנתו ה-70 אין איש בישראל שיכול לשיר "עשיתי זאת בדרכי" ולהתכוון יותר ממנו לכל מילה והברה.

לכן, לרגל זכייתו בפרס אופיר למפעל חיים, מסכמת וואלה! תרבות כמה מנקודות הציון הקולנועיות המרכזיות בקריירה של האיש שהעניק את הכבוד הגדול ביותר שמאכל טורקי אי פעם זכה לו: להיות שמו של ז'אנר קולנועי אחד ויחיד, תרומתה הבלעדית של ישראל לתרבות הקולנוע העולמית.

שנים לפני שכבש את הקולנוע הישראלי בזכות תפקידים סטריאוטיפיים בסרטי בורקס, זאב רווח הראה שהיכולות הקומיות שלו מסוגלות לספק הרבה מעבר לחיקויים מטופשים או סתם חילופי זהויות בסיטואציות קומיות בסיסיות. לא כל אחד, למשל, יכול להופיע בתפקיד אורח בסרט שכולל את אריק אינשטיין, צבי שיסל ואורי זוהר, ועדיין לגנוב את ההצגה.

רווח הפציע רק לכמה דקות נדירות בתפקיד הסוכן של אינשטיין ב"שבלול", אך כמה נפלא היה לראות שגם אינשטיין עצמו לא הצליח לכבוש את הצחוק בסצינות שלו מול סוכנו הממולח והמטורף - זה שלידו ארי גולד מ"הפמליה" נראה טיפוס הגון ושליו. יש שיאמרו שמשם רווח רק הלך והידרדר, אחרים יאמרו שמשם הוא רק התמקצע והשתבח, אך מה שבטוח זה שמהנקודה הזו התבהר שהקולנוע הישראלי עומד להרוויח את אחד הקומיקאים הפוריים והפופולריים ביותר בתולדותיו.

בסרט "חסמב"ה ונערי ההפקר" נתן רווח הופעה שלא היתה מביישת את הכובען המטורף מאליס בארץ הפלאות. הלחשושים שלו, שירת הפיראט השיכור והכאפות שהוא חילק בנונשלאנט יצרו דמות תזזיתית, לא צפויה ובעיקר מצחיקה עד דמעות - על אחת כמה וכמה לאור העובדה שמדובר בנבל. על ההופעה הזאת אפשר לומר, בלי טיפת ציניות, שאין תפקידים קטנים - יש שחקנים גדולים שמנצלים חרך ועושים ממנו שבר סורי אפריקאי.

השנה, ארבעים שנים אחרי התפקיד המיתולוגי, נזכה לראות את רווח חוזר אל דמותו של אלימלך זורקין בסדרת טלוויזיה שמפיקה הוט ושמבוססת על עלילות חסמב"ה, רק במפגש מחזור מקשיש. לא יפליא אף אחד אם רווח יצליח בגרסת ה-2.0 לשפר ולהעמיק את דמותו של זורקין עוד יותר מכפי שעשה כשעמד מולו שלמה ארצי בתפקיד ירון זהבי.

זה אולי נמוך, זה בסך הכל בורקס, אבל עם עובדות קשה להתווכח: שיתוף הפעולה של רווח עם יהודה ברקן ועם הבמאי בועז דווידזון סיפק לתרבות הישראלית מבחר קלאסיקות ורשימה ארוכה של ציטוטים בלתי נשכחים. התסריט די מטופש, רמת המשחק די בסיסית, וגם אם קשה לומר שמדובר ביצירה קולנועית איכותית במיוחד, הרי שגם המבקרים שקטלו את "צ'רלי וחצי" בזמנו נאלצים כיום להוריד את הכובע בפני סרט הפולחן. גם הם יודעים שפריטה על מיתרי השד העדתי אינה מספיקה, ונדרש תמהיל מיוחד ואיכויות נדירות על מנת ליצור קאלט על זמני.

חוש המשחק של רווח הצליח גם במקרה זה לייצר דמות שנעים להתרפק עליה גם עשרות שנים לאחר שהתפרסמה לראשונה. עם כל הכבוד לצ'רלי או למיקו, הדמות הכי זכורה מהסרט היא ללא ספק ששון - שילוב בלתי אפשרי של ערס ונמושה, שוביניסט וקורבן, פרחח ורגיש, כשהכל מתובל בשפה עממית כובשת ומימיקה גאונית.

העובדה ש"צ'רלי וחצי" ו"חגיגה בסנוקר" הם סרטי פולחן אינה מוסיפה כבוד לקולנוע הישראלי או לתרבות המקומית, אך גם אין צורך להתייסר יתר על המידה: מדובר בקומדיות מצבים פשוטות ובסיסיות שעושות את המוטל עליהן – להצחיק את הקהל. אפשר לבקר את "הג'סטות התיאטרליות הכבדות, הדמויות העממיות והמטופשות והעלילה השדופה והצפויה מראש", כדברי המבקרים דאז, אך ניתן גם להתמסר לדמותו הקורעת של רבי חנוכה בן משה הלוי, ופשוט לצחוק. האין העובדה שנוכל מצוי מאולמות הסנוקר מצליח להיכנס לנעליו של שדכן יהודי בכזו טבעיות מתמצתת את הישראליות במדויק?

עם השנים התברר שלא רק משקפיו הססגוניים ("כל עדשה מיקרוסקופ") של הרב חנוכה הפכו לאייקון ישראלי. גם הדיקציה וטון הדיבור הייחודיים שלו, במעין מנגינה מסתלסלת שאינה ניתנת לשחזור או לחיקוי, נישאים עד היום בפי כל בהנאה גדולה, ואת זה לעולם אי אפשר יהיה לקחת מרווח.

אם אי פעם היה ספק לגבי יכולותיו של זאב רווח לפרוח בקומדיות של טעויות, הגיע "ספר נשים" והוכיח כמה זה נפלא לקבל אותו פעמיים באותו המחיר. רווח - שמזגזג בין דמותו של מישל, הספר האוחצ'ה, לבין אחיו התאום, איש המשפחה שמסתבך בפלילים - שוב סיפק למעריציו כמה רגעים קומיים משעשעים. אך "ספר נשים", שאותו הוא גם ביים, בעיקר ייצג את שקיעתו של הז'אנר ואת אובדן הרלוונטיות של רווח לקולנוע הישראלי המודרני והמתפתח.

אם ב"הגונב מגנב פטור", ב"בובה" וב"המובטל בטיטו" עוד ניתן היה לזהות איזשהם מוטיבים חברתיים סאטיריים, הרי ש"ספר נשים" כבר החזיר את רווח לאחור והנציח את מעמדו כיוצר שפונה למכנה המשותף הנמוך ביותר (ושוב, על אף לא מעט רגעים קומיים משעשעים).

על אף היותו הגיבור הקומי-עממי הישראלי הקלאסי, ולמרות הפופולריות הגדולה וסרטי הקאלט, זאב רווח זכה להכרה רשמית מהממסד הקולנועי רק ב-2002 ב"בית"ר פרובאנס", כשקיבל בגיל 62 את פרס אופיר על השחקן הטוב ביותר. גם הפעם קשה להצהיר כי מדובר בסרט איכותי או אמין במיוחד, אך כמה משמח היה לראות את רווח - 30 שנה אחרי שגילם את ששון ב"צ'רלי וחצי" - בולט ביכולותיו הדרמטיות בתור שבתאי קאסודס, הבעלים של קבוצת הכדורגל בית"ר גבעת צורים, מבלי שהוא נדרש לעוות את פניו או את קולו.

שיתוף הפעולה שלו עם הבמאי אורי ענבר, מהבודדים שלו עם דור הבמאים המודרניים, הראה שרווח יכול לענג את מעריציו גם מבלי ליילל "מיאו חתולה".

בביקורת שפורסמה כאן בוואלה! תרבות על סרטו האחרון של חיים בוזגלו, נכתב ש"כל תעשיית קולנוע בריאה חייבת שיהיו בה שוליים" וש"הסרטים הטובים חייבים סרטים גרועים שישלימו אותם". לכן, אין ספק שחלק מזכייתו של זאב רווח בפרס על מפעל חיים באותה שנה שבה יצאה לאקרנים אחת מפסגות הטראש של הקולנוע הישראלי הוא גם אות הוקרה על נכונותו לשכב על הגדר בשביל התעשייה כולה. ו"כבוד" הוא וואחד גדר להישכב עליה.

השחקן שנחשב לשחקן דרמטי רגיש ומלא ניואנסים כשלמד בבית צבי כבר ידע לנטוש את האיגרא רמא לטובת בירא עמיקתא בעבר (ואין כמו הרשימה שהופיעה לעיל כדי להמחיש שאנחנו מכבדים אותו על כך), אבל אין ספק ש"כבוד" האיר עד כמו עמוק העמיקתא הזה יכול להיות. ועדיין, כפי שצוין, אנחנו זקוקים גם לסרטים כאלה, והזינוק הגדול אחורה שרווח עשה כאן בקריירה שלו הוא עדיין צעד קטן קדימה עבור הקולנוע הישראלי. וגם על כך יש להעריך אותו.