הלילה, יענקל'ה ו?א?ן: על "על אהבה וסמים אחרים"

בעולם הקולנוע הרומנטי התפתח עם הזמן תת-ז'אנר שידוע בשם "את גוססת, אני חתיך" (או להיפך). מדובר בסרטים שבהם מעיבה מחלה כרונית על אהבתם של שני גיבורים פוטוגניים – גם בגלל שהסימפטומים שלה מפריעים להתנהלות הדייטים וגם מפני שאיום המוות מרחף מעל עתיד הזוגיות. עם זאת, מבחינה חיצונית המחלה אינה פוגמת בשלמות הפוטוגנית של הדמויות המרכזיות, ומבחינה פנימית היא רק מעצימה את האידיאליות של יחסיהם – הרי הרבה לפני הוליווד, קיטס וחבריו חולי השחפת כבר לימדו אותנו בשירתם שאין דבר נעלה יותר מאהבה שלא זוכה למימוש מוחלט.

הנציג הבולט הראשון של תת הז'אנר היה "סיפור אהבה", שגרם להמונים בשנות השבעים להתייפח, ובתחילת העשור הקודם אפשר היה למחות את הדמעות מול גלגול מודרני שלו – "סיפור אהבה בלתי נשכח" בכיכובה של מנדי מור ("A Walk To Remember" באנגלית), שהיה להיט ענק גם כן. הסוגה הסנטימנטלית הזו היתה קיימת במשך ארבעה עשורים, אבל בשנים האחרונות היא פחות או יותר נעלמה מן העולם, אולי מפני שעודף המודעות של כולנו הרג את הקיטש בכל תחומי התרבות.

לפיכך, אפשר היה לצפות שתת-הז'אנר החולני לא יזכה בקרוב לתחייה מחודשת, אבל השנה הוא זוכה לקאמבק מפתיע. זה קורה ב"על אהבה וסמים אחרים", שהגיע לאקרנים בישראל בסוף השבוע האחרון.

הסרט מתרחש באמצע שנות התשעים, והתבנית העלילתית שלו כה שגרתית עד שנראה כי הוא גם נוצר בהן. ג'ייק ג'ילנהול מגלם כאן את קווין, סוכן מכירות של תרופות שמתייחס לכסף כערך עליון ולבחורות כאל צעצוע, אבל כל זה משתנה כשהוא פוגש אמנית בשם מגי (אן האתוויי). האם הם יחיו באושר ובעושר? לא, מפני שמתברר כי יקירת לבו חולה בפרקינסון. האם זה יגרום לו לעזוב אותה? כמובן שלא, שהרי כנהוג בז'אנר, המחלה רק מחזקת את הנאמנות של בני הזוג.

במאי הסרט, הקולנוען עתיר ההישגים אד זוויק ("רוחות של תשוקה", "גלורי", "התנגדות" ועוד), מודע לכך שהעלילה מבוססת על נוסחה וכדי לרענן את השבלונה החבוטה מוסיף לה שני רבדים. וכך, חוץ מהיותו דרמה רומנטית משתמש "על אהבה וסמים אחרים" באופיים של גיבוריו כדי להיות גם סאטירה נושכנית על הקפיטליזם מן הזן של "תלוי באוויר", וגם דרמה ארוטית ברוח הקולנוע הלטיני. שני סוגי הסרטים האחרונים אינם שכיחים בקולנוע האמריקאי, ודאי שלא בצורה כזו. לפיכך, זהו ניסיון מעניין, אך זוויק אינו מוציא אותו לפועל כהלכה.

ראשית, כדי לנסח אמירה ביקורתית על תעשיית התרופות האמריקאית צריך שיניים, אבל ל"על אהבה וסמים אחרים" אין את זה, ולכן הוא גם לא נושך. באופן כללי, הסרט אינו משכיל להפגין שנינות או חדות ביחס לתעשייה זו, וגם ההתמקדות שלו בסיפור שמאחורי פריצת הוויאגרה אינה קולעת למטרה. יתרה מכך, זוויק נמנע בסופו של דבר מלהביט למציאות בעיניים, ונוהג כמו רוקח שנותן קלגרון לחולה פרקינסון. "תלוי באוויר" היה כה אפקטיבי מפני שהציג את הקורבן שמשלם הגיבור על האינדיבידואליות שלו, אבל "על אהבה וסמים אחרים" מציג את הסיפור הנושן והלא משכנע על האדם שלומד איך לשלב בין הקפיטליזם והמשפחה.

הסרט נתפס גם עם המכנסיים למטה בכל פעם שהוא נכנס לחדר המיטות. כיאה ליוצר "שלושים ומשהו", שהיה מהראשונים לשקף בטלוויזיה את דור היאפים, מציג כאן זוויק את אחד מן הסרטים הראשונים לדור היזיזות. כדי לעשות כן, מתאר זוויק את התפתחות הקשר בין קווין ומגי בצורה יוצאת דופן יחסית לקולנוע הרומנטי האמריקאי.

וכך, אף כי "על אהבה וסמים אחרים" מתרחש בימים שבהם עוד לא היו פלאפונים לשלוח מהם "ערה?", הסרט מציג מערכת יחסים שמתבססת בתחילה על מפגשים מיניים בלבד. כמו כן, בניגוד לנהוג בהוליווד, הוא מתאר כיצד משיכה מובילה לאהבה ולא להיפך. חשוב מכך, הוא מפקיד את מושכות הלהט המיני בידי הגיבורה, שאף מעזה להוציא מפיה משפט שכמעט ומעולם לא נאמר בידי גיבורה הוליוודית – "אני אוהבת לעשות סקס".

הבעיה היא שהחרמנות של הדמויות הראשיות אינה משכילה לחרמן את הצופים, וזאת משתי סיבות. קודם כל, הדרך שבה מעצב זוויק את המשגלים אינה מעוררת תשוקה, שכן הוא מביים אותם כמו שהאחים ברבש ביימו התניות אהבים בשנות השמונים.

חמור מכך, התסריט המבוהל נחפז להפוך את גיבוריו משני שובבים שלא מפסיקים להשתגל בכל צורה לצמד בורגנים שמסתפקים בתנוחה מיסיונרית פעם בשבוע. לפיכך, סצינות הסקס בסרט מגיעות במהרה ובבת אחת, והפיזור הזה מעורר אי-נוחות. אחרי הכל, לאכול שוקולד זה נחמד אבל לאכול שלוש חבילות שוקולד אחת אחרי השנייה זה כבר קצת מבחיל, והוא הדין לגבי תדירות הצפייה בעופריה ובישבנה של האתוויי.

בכלל, הדמות של האתוויי והאופן שבו היא מגלמת אותה מתגלות כאחת הבעיות המרכזיות בסרט. ראשית, אנחנו לא יודעים על מגי כמעט דבר מעבר לכך שהיא חולה, ולפיכך קשה לנו להזדהות איתה והיא נותרת מעין חלון ראווה שטחי של הפרקינסון.

עם זאת, "על אהבה וסמים אחרים" לא באמת מסוגל להתמודד עם המשמעות של המחלה, ואנחנו שומעים על ההשלכות שלה אבל לא רואים אותן. אולי בעצם טוב שכך, שכן בפעם היחידה שבה נדרשת האתוויי להפגין סימפטום של פרקינסון, היא עושה זאת בצורה מביכה למדי. להיות שחקנית זה דבר אחד ולהיות שחקנית שמסוגלת לבטא מצוקה זה דבר אחר, והאתוויי ככל הנראה עדיין אינה מריל סטריפ.

הכישרון המוגבל של כוכבי הסרט ושאר אנשי הצוות מגיח לפרקים, והודות לכמה בחירות מוזיקליות מבריקות (מ"המקרנה" ועד שירים של בק), יש בו כמה רגעים יפים. עם זאת, בסופו של דבר התחושה היא שאנו מקבלים קוקטייל של תרופות זולות שלא עורבבו היטב. בתוך הערבוביה חסרת האון הזו מסתתר סיפור חזק אחד על המשמעות של להיות צעירה אמריקאית שלוקה במחלה כרונית. זה סיפור שצריך לספר, אבל "על אהבה וסמים אחרים" לא רוצה לעשות זאת.