זמן פציעות: לכבוד סוף חג הפסח - כך נהרסו סופי סרטים בהוליווד

סרטים הוליוודים עשויים בעיקרון על פי נוסחה, שהיא כה שקופה עד שרבים כבר תימצתו אותה בשלל ספרי הדרכה קאנוניים לכתיבת תסריטים. בכל הקשור למבנה הדרמה, הספרים הללו מנחים את התסריטאי כיצד לתעל את מירב מאמציו לדקות האחרונות של היצירה.

אם כך, אין זה מקרי שוודי אלן בחר לקרוא לסאטירה שלו על עולם הקולנוע האמריקאי "סוף הוליוודי". אחרי הכל, הוליווד מצפה מהסיומות של הסרטים לקבוע את המסר, האווירה ואולי גם את מידת ההצלחה שלו, ולכן מייחסת להם חשיבות יתרה ואף הופכת אותם לחזות הכל, לטוב ולרע. וכך, בדיוק כשם שמחזר נרגש שמתבשם יתר על המידה מסריח את עצמו בסופו של דבר, גם תשומת הלב העודפת שמוקדשת לסופים ההוליוודיים לעתים רק מזיקה.

מעבר לכך, העובדה שלפעמים המפיקים לא מסתכלים בכלל על מה שקורה לאורך רוב הסרט אבל מבלים שעות בעיצוב מחדש של חמש הדקות האחרונות שלו יוצרת לעתים מוטציות בעייתיות. כל זה אינו תופעה חדשה: המנגנון ההוליוודי ייצר לסרטיו סיומים בלתי נשכחים רבים אבל פה ושם גם הקפיד לאורך השנים לקלקל ואף לחרב אותם בצורה שהפכה את מה שהיה אמור להיות שיא לאנטי-קליימקס. את הסופים הקלוקלים הללו אפשר לחלק לחמישה סוגים, ואין תזמון מתאים יותר מאשר הדשדוש המעייף של החג השני כדי להיזכר בהם.

הפופולריות הכבירה של "החשוד המיידי" ו"החוש השישי" באמצע שנות התשעים נבעה, בין השאר, מהתפניות העלילתיות המפתיעות והמטלטלות שבסופן, מה שגרם לקהל לנהור לאולמות כדי להבין מה זה הסוד שכולם מדברים עליו. כמיטב המסורת ההוליוודית, ההצלחה הולידה חקיינים והשטיק המקורי הפך לקונבנציה.

בהתאם לזאת, מסוף שנות התשעים ועד אמצע שנות האלפיים נוצרה אינפלציה של מותחנים שכל מה שקורה בהם הוא בעצם הכנה לטוויסט הגדול שבדקות האחרונות. הצרה היתה שכמעט תמיד, התגלית המרעישה הזו היתה שהגיבור עצמו הוא הרוצח, כך שעד מהרה כבר אפשר היה לנחש מה יקרה בסיומת של הסרט כבר בשניה שהוא התחיל, מה שהוציא את העוקץ מכל העסק.

כדוגמאות מובהקות לכך, בין השאר, אפשר לציין את "חלון סודי" (ג'וני דפ הוא לא רק האיש הטוב אלא גם האיש הרע!), "משחקים נסתרים" (רוברט דה-נירו הוא לא רק האיש הטוב אלא גם האיש הרע!) ו"זרה מושלמת" (האלי ברי היא לא רק האשה הטובה אלא גם...נחשו לבד). בכל המקרים, הפער בין הזחיחות שבה במאי הסרט היה בטוח כי יהמם את צופיו ובין האדישות שהם הגיבו לכך הוביל למפלה ביקורתית וכלכלית, ורצף הכישלונות הזה הביא למותו המבורך של טרנד הטוויסט הדבילי.

מהופעה אתה יכול לצאת מרוצה גם אם השירים האחרונים לא היו לרוחך, משחק כדורגל מסוגל לעשות אותך מאושר אפילו אם הגולים היו רק במחצית הראשונה, אבל הסופים של הסרטים הם בדרך כלל מה שיקבעו באיזו תחושה תצא ממנו. לפיכך, היוצרים והמפיקים הוליוודים משתדלים לרוב שזו תהיה תחושה טובה ככל האפשר.

אף שסרטים בסדר הגודל של "כך היינו", "טיטאניק" ו"ברבור שחור", למשל, הוכיחו כי גם בכוחם של סופים טרגיים להוציא את הקהל בתחושה של התעלות רוח, בכל זאת יש מפיקים שעדיין משוכנעים כי תחושה טובה מקורה בהפי-אנד. וכך, גם אם מדובר בסרט אסונות שהולך לקראת אפוקליפסה או בקומדיה רומנטית שצועדת לקראת פרידה, תבוא איזה דאוס-אקס מכינה שתשיב את הסדר על כנו.

הדבר צורם בעיקר בסרטים שעד המערכה האחרונה היו מושלמים - למשל הגרסה של סטיבן שפילברג ל"מלחמת העולמות", שהיא אמיצה ומהממת בשני השליש הראשונים שלה ואז מתפרקת בצורה שאין לה שום קשר עלילתי או סגנוני למה שהיה שם קודם. שפילברג לא למד את הלקח, וגם הסיומות שיצר ל"מינכן" ול"אינדיאנה ג'ונס 4" בהמשך העשור מופיעות תדיר בכל רשימה של הסופים ההוליוודים הגרועים בשנים האחרונות.

לפעמים הסוף המקורי של הסרט דווקא היה בסדר גמור, אבל אז מישהו מלמעלה החליט שהוא מורכב מדי ושלף את המספריים שלו באופן שייזכר לדיראון עולם. זה, למשל, היה המקרה העגום של "האמברסונים המופלאים", מלאכת המחשבת שאורסון וולס יצר ב-1942 לאחר "האזרח קיין".

דרמה משפחתית זו פרשה עלילה מורכבת ואפלה במשך 132 דקות אחידות באיכותן וברוחן, שבהן לכל מילה ולכל תנועה יש חשיבות. הצרה היתה שהקהל יצא מעט מבולבל מהקרנות הניסיון שלה, ומנהלי האולפנים כה נבהלו שהם קיצצו אותה ללא רחמים וללא היגיון, וערכו מחדש את הסוף כך שיאפשר לצופים ללכת הביתה שמחים ומאושרים לאחר 88 דקות בלבד.

אמנם השתלשלות העניינים הזו העצימה עוד יותר את המיתולוגיה הגדולה גם כך סביב הסרט, אבל כיוון שהגרסה המקורית שלו אבדה, ככל הנראה כבר לא נגלה לעולם את ממדי החזון של וולס, וזו בכיה לדורות. את זה אי אפשר לומר על "בלייד ראנר". גם יצירת המד"ב הפולחנית של רידלי סקוט סבלה מהתערבותם של המפיקים, שבין השאר עיוותו את סופה ביד גסה, אבל לכל הפחות הם לא השמידו את המקור, כך שכל הגרסאות השונות של הסרט קיימות וזמינות עד היום.

לעתים הסיומת של הסרט תקינה בעיקרון מכל בחינה ואף אחד גם לא מתערב בה, אבל הבעיה שהיא מתמשכת עוד ועוד בצורה שמוציאה מהקהל את המיץ, ממש כאילו שהבמאי היה שופט כדורגל המסרב לשים את המשרוקית בפה, למרות תומו של הזמן החוקי ושאגותיהם הנמרצות של הצופים והשחקנים.

הדוגמה המפורסמת ביותר לכך היא "שר הטבעות: שיבת המלך", שכה התקשה לעמוד באחריות של להביא את הסדרה אל סופה, עד שהוא נגרר במשך לא פחות מ-45 דקות - לאורך כל הזמן הזה, הצופה הממוצע משתכנע שוב ושוב כי בקרוב יעלו כותרות הסיום, אך אז שוב מקפץ הוביט כלשהו לתמונה ומושך את הזמן עוד יותר.

הסחבת הזו נודעה לשמצה ואף זכתה לשלל פארודיות ואזכורים (למשל ב"קיס קיס באנג באנג"). אך יוצרי הפקות הענק שבאו בעקבות "שר הטבעות" בחרו דווקא לשמר את המאפיין העלילתי הזה והקפידו למרוח גם הם את הסצינות האחרונות. תעיד על כך העובדה שכל סרט פנטזיה/מד"ב/גיבורי-על שמכבד את עצמו בשנים האחרונות דופק מונה במשך שעתיים וחצי אם לא יותר, אולי בגלל שהיוצר מרגיש כי אם הפרויקט שלו יהיה ארוך הרבה פחות מ"שר הטבעות", הוא גם ייחשב להרבה פחות טוב.

ולסיכום, סיומות של סרטים הוליוודיים הם לעתים קרובות המקום שבו מתגלה המוסר הכפול שלהם: מניפסטים פמיניסטיים טוענים לפתע שהגיבורה לא יכולה להסתדר בלי הגבר, תצוגות תכלית פציפיסטיות נכנעות ומודות ברגע האחרון שאלימות היא פתרון והצהרות ליברליות לכאורה קורסות בסופו של דבר תחת מגדל של דעות קדומות. רגעי הסיום הם לעתים ההזדמנות של יוצר הססן להפוך על פניהן את האמירות האמיציות שהיו יכולות להיות לסרט, ויש במאים ותסריטאים שלוקחים הזדמנויות שכאלה בשתי ידיים.

הדוגמה המושמצת ביותר היא "החיים של דיוויד גייל", הדרמה המשפטית שיצר אלן פרקר ב-2003 בכיכובם של קווין ספייסי וקייט ווינסלט. לכאורה, זהו סרט התוקף את עוולותיה של מערכת המשפט בטקסס ויוצא נגד הוצאות להורג וההתעמרות בשחורים, אך בסיומו הוא מספק דווקא הכרזה גזענית ושמרנית שנוטה חסד לעונש המוות, ומעמידה באור מבזה את הלוחמים לבטלו.

למעשה, המערכה האחרונה בדרמה הזו, שבה מתגלה כי כל מה שראינו היה בעצם טריק מטופש וחסר היגיון של הגיבור, היא מפגן של כל הרעות החולות של הסיומת ההוליוודית - המופרכות, הארכנות, הצדקנות והמוחצנות. אם אי פעם יקבעו את החג השני של פסח כחג הרשמי של הסופים הגרועים, אז בדיוק כשם שמקרינים את "הלהקה" ביום העצמאות, כך גם יקרינו את "החיים של דיוויד גייל" במועד הזה.