מכל אלפי סרטי ההמשך המיותרים שפוקקים את הקיץ הנוכחי בקולנוע האמריקאי, ההמשך של "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" היה אחד הבודדים שעוררו ציפיות כלשהן. אמנם ציפיות, אבל ציפיות מהולות בחשש, גם בגלל החלפת התסריטאים וגם בגלל זמן הפיתוח הקצר שנדרש ליוצרים כדי לגרום לסרט הזה לקרות. לפחות הבמאי טוד פיליפס נשאר במקומו, וגם לקח חלק בכתיבה. "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" היה גם הקומדיה האמריקאית הכי מרעננת של השנים האחרונות, וגם הצלחה קופתית מטורפת (תקציב נמוך של 35 מיליון דולר לעומת הכנסות של קרוב לחצי מיליארד ברחבי העולם).
בהתחשב בנסיבות, סרט ההמשך היה בלתי נמנע. למרות החששות המוקדמים, ההמשך לא ממש מבייש את המקור, ובסך הכל מוציא את כולם בכבוד מהעסק. "עוצרים בבנגקוק" משמר את התבנית העלילתית של "עוצרים בווגאס", ומצליח לסחוט ממנה כמות יפה של צחוקים. וזה הרי מה שחשוב בקומדיה.
אל תפספס
גם הפעם הרקע הוא חתונה של אחד מהחברים: רופא השיניים החנון סטו (אד הלמס), עומד להתחתן בתאילנד עם יפהפיה אסייתית, שאוחזת כצפוי באבא קצת מאפיונר. שלושת החברים הטובים של סטו פיל (בראדלי קופר), דאג (ג'סטין ברתה) ואלן (זאק גליפינאקיס) מגיעים גם הם לתאילנד, כדי לקחת חלק באירוע. לילה לפני, החבורה מתכנסת לקומזיץ על החוף, בליווי ילד הפלא טדי, אחיה של הכלה, ובשלב הזה הכל כמובן שוב משתבש.
בבוקר למחרת, החבר'ה מוצאים את עצמם בהרכב חסר במלון מעופש באמצע בנגקוק, ושוב יוצאים למרדף נגד השעון כדי לאפשר לחתונה של סטו להתקיים. בדרך הם יפגשו כמה פרצופים מוכרים מהסרט הראשון, וגם את פול ג'יאמטי המופלא, בתפקיד גנגסטר שמסתיר סוד קטן.
אל תפספס
אין מה לעשות, "עוצרים בבנגקוק" הוא לא "עוצרים בווגאס". מילא שאין בסרט את ההפתעה והליטוש של המקור, החיפזון שבו נכתב התסריט בשביל להוציא אותו לקולנוע שנתיים בדיוק אחרי קודמו מורגש היטב. הסיטואציות הקומיות שהתסריט מורכב מהן מוצלחות למדי, אבל לא כולן מגיעות למיצוי הנדרש ואלמנטים עלילתיים מסוימים מטופלים באופן שרירותי ומאכזב. הדוגמה הבולטת לכך היא כריתת איבר בגוף של אחת הדמויות, שאף אחד לא עושה ממנה עניין גדול. אם המנגנון הקומי של "עוצרים בווגאס" פעל בדיוק של שעון שווייצרי, הרי ש"עוצרים בבנגקוק" מרגיש כמו שעון קאסיו יד שנייה. עדיין עושה את העבודה, אבל זה פשוט לא מרגיש אותו דבר.
ולמרות זאת, אין ספק ש"בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק" הוא סרט שמעביר את הזמן בכיף, ונותן את התמורה למחיר הכרטיס. הסיבה המרכזית לכך היא שהסרט משמר את הדבר שהפך את "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" לסרט מוצלח כל-כך: קבוצה של דמויות גבריות אמינות ומעוררות הזדהות, שהחברות ביניהן מרגישה אמיתית. אז גם אם העלילה של סרט ההמשך חוטאת ברישול, העובדה שאנחנו מאמינים לדמויות ואיכפת לנו מהן מונעת מהסרט להתרסק. כשהאנשים האלה נקלעים למצוקה, אנחנו גם צוחקים, אבל גם מזדהים עם הכאב שלהם. כבר אפלטון אמר, שקומדיה טובה באמת חייבת להיות מבוססת על מידה של כאב, ושני סרטי "בדרך לחתונה" הם דוגמה מצויינת לכך.