וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

פרק ראשון

6.8.2008 / 17:18

אייריס מחליטה לצאת לחקירה משלה, לאחר שהמשטרה קובעת כי מותה של אחותה היה תאונה. מתוך "המתנקש העיוור"

הגשר

עשרה ימים אחרי שהסתיימה המלחמה נהגה לורה אחותי ב??מכונית והפילה אותה מגשר. הגשר היה בתיקונים: היא נסעה ישר לתוך השלט "סכנה". המכונית צנחה כשלושים מטר אל תוך הערוץ, נחבטת בין צמרות העצים העוטות עלווה נוצית חדשה, ואחר כך עלתה בלהבות והתגלגלה מטה אל תוך הנחל הרדוד שבקרקעית. חתיכות גדולות של הגשר נפלו עליה. לא הרבה נותר ממנה חוץ משרידים מפוחמים.

לי נודע על התאונה מפי שוטר: המכונית היתה שלי, והם חיפשו ומצאו את הרישיון. נעימת דבריו היתה מלאת כבוד: אין ספק ששמו של ריצ'רד היה מוכר לו. ייתכן שהצמיגים נתפסו במסילה של חשמלית, אמר, או שהבלמים התקלקלו, אבל הוא גם ראה חובה לעצמו לדווח לי ששני עדי ראייה — עורך דין בגמלאות ופקיד בנק, אנשים אמינים — טוענים שראו את כל האירוע. לדבריהם, לורה הפנתה את המכונית בתנועה חדה ובכוונה תחילה, וצנחה מן הגשר כלאחר יד, כמי שפוסע ויורד מעל אבן שפה. הם הבחינו בידיה שעל ההגה בגלל הכפפות הלבנות שלבשה. זה לא הבלמים, אמרתי בלבי. היו לה סיבות משלה. לא שהן היו אי?פעם כסיבותיו של כל אדם אחר. חסרת רחמים לגמרי היתה מן הבחינה הזאת. "אני משערת שאתם רוצים שמישהו יזהה אותה," אמרתי. "אני אבוא מהר ככל האפשר." שמעתי את השלווה בקולי, כאילו ממרחק. לאמיתו של דבר בקושי הצלחתי להגות את המילים; פי היה רדום, וכל פני היו נוקשות מכאב.

הרגשתי כמו אצל רופא שיניים. רתחתי מכעס על לורה בגלל מה שעשתה, אבל גם על השוטר מפני שרמז שעשתה זאת. רוח לוהטת נשבה סביב ראשי וקווצות שערי התרוממו והסתחררו בה, כמו דיו שנשפך לתוך מים. "אני חושש שתהיה חקירה, גברת ג?ריפ?ן," אמר השוטר. "כמובן," אמרתי. "אבל זו היתה תאונה. אחותי אף פעם לא היתה נהגת טובה." ציירתי לי בדמיוני את פניה הסגלגלות החלקות של לורה, את פקעת שערה המהודקת יפה בסיכות, את השמלה שלבשה מן הסתם: שמלת כפתורים עם צווארון קטן מעוגל, בצבע שקט — כחול כהה או אפור פלדה או ירוק של מסדרון בבית חולים. צבעי חזרה בתשובה — לא כמו משהו שבחרה ללבוש דווקא, אלא כמו משהו שהיתה כלואה בתוכו. החיוך למחצה הרציני שלה; גבותיה הזקורות בהשתאות, כאילו היא מתפעלת מהנוף. הכפפות הלבנות: מחווה נוסח פ?ו?נטיו?ס פ?יל?טו?ס. היא רחצה את ידיה, ניערה את חוצנה ממני. מכולנו. על מה חשבה בעת שהמכונית עפה מהגשר והיתה תלויה לה כך מושהית באור שמש אחר הצהריים, מנצנצת כמו שפירית באותו הרף?עין של נשימה עצורה לפני הנפילה? על אלכס, על ריצ'רד, על הפרת אמון, על אבא שלנו וההתמוטטות שלו; על אלוהים, אולי, ועל העסקה המשולשת, הגורלית שלה. או על ערמת המחברות הזולות שמן הסתם הטמינה באותו הבוקר עצמו בשידה, בתוך מגירת הגרביים שלי, בידיעה שאני היא שאמצא אותן.

כשהלך השוטר לדרכו עליתי לקומה השנייה להחליף בגדים. לביקור בחדר המתים אזדקק לכפפות, ולכובע עם טול. משהו להסתיר את העיניים. אולי יהיו שם עיתונאים. יהיה עלי להזמין מונית. כמו כן עלי להזהיר את ריצ'רד במשרדו: הוא ירצה שתהיה לו הודעה מוכנה של השתתפות בצער. נכנסתי לחדר ההלבשה שלי: יהיה עלי ללבוש שחורים, ולקחת ממחטה. פתחתי את המגירה, ראיתי את המחברות. ה?תרתי את חוט המשיחה שנכרך סביבן שתי וערב. שמתי לב ששיני נוקשות וכולי אחוזת צינה. אני ודאי בהלם, גמרתי בלבי. באותה שעה נזכרתי בר?ינ?י, מהזמן שהיינו קטנות. ריני היא שחבשה שריטות וחתכים ופציעות קלות: אמא אולי נחה, או עשתה מעשים טובים במקום אחר, אבל ריני היתה שם תמיד. היא היתה מניפה אותנו באוויר ומושיבה אותנו על שולחן המטבח המצופה אמייל לבן, לצד בצק הפאי שהיתה מרדדת או התרנגולת שהיתה מבתרת או הדג שהיתה מרוקנת את קרביו, ונותנת לנו גוש של סוכר חום כדי שנסתום את הפה. תגידי לי איפה כואב לך, היתה אומרת. תפסיקי ליילל. פשוט תירגעי ותראי לי איפה. אבל יש אנשים שלא יכולים להגיד איפה כואב להם. שלא יכולים להירגע. שלעולם לא מפסיקים ליילל.

"טורונטו סטאר", 26 במאי 1945

מחקירתו של חוקר מקרי המוות עולה שהאסון הקטלני שאירע בשבוע שעבר בשדרות סנט קל?ר נגרם עקב תאונה. מיס לורה צ?'ייס, 25, נסעה מערבה ב?18 במאי אחר הצהריים בעת שמכוניתה סטתה וחלפה דרך המחסומים שהוצבו לפני אתר תיקונים על הגשר והתרסקה לתוך הערוץ שמתחתיו כשהיא עולה באש. מיס צ'ייס נהרגה במקום. אחותה, הגברת ריצ'רד א' גריפן, אשתו של התעשיין הנודע, מסרה בעדותה שמיס צ'ייס סבלה מכאבי ראש חמורים שהשפיעו על ראייתה. בתשובה לשאלות היא דחתה כל אפשרות של נהיגה בשעת שכרות משום שמיס צ'ייס לא שתתה.
שאלות בעקבות מקרה מוות בעיר. מיוחד ל"סטאר"

המשטרה סבורה שצמיג שנתפס במסילה חשופה של חשמלית הוא אחד הגורמים לתאונה. נשאלו שאלות על אמצעי הזהירות שנקטה העירייה, אבל אלה נדחו בעקבות עדות מומחה שמסר מהנדס העיר, גורדון פ??רקינס. התאונה עוררה מחאות מחודשות בעניין מצבן של מסילות הברזל של החשמליות בקטע הכביש הזה. מר ה?רב? ט' ג'ו?ליף, שדיבר בשמם של משלמי מסים מקומיים, אמר לכתבי "סטאר" כי אין זו התאונה המצערת הראשונה שנגרמת בשל מסילות מוזנחות. מן הראוי שמועצת העיר תרשום זאת לפניה.

המתנקש העיוור. מאת לורה צ'ייס

"ר?יינגו?לד, ג?'יינ?ס א?נד מו?רו?", ניו יורק 1947, פתח דבר: צמחים רב?שנתיים לגן הסלעים.

יש לה תצלום אחד ויחיד שלו. היא תחבה אותו לתוך מעטפה חומה שעליה כתבה גזירי עיתונים והחביאה את המעטפה בין דפיו של "צמחים רב?שנתיים לגן הסלעים", שאיש לא יחפש שם לעולם.
היא שומרת על התצלום הזה מכל משמר, מפני שזה כמעט כל מה שנותר לה ממנו. תמונה בשחור?לבן, שצולמה באחת מאותן מצלמות פל?ש מסורבלות, דמויות תיבה, מלפני המלחמה, עם זרבוביות של קפלי אקורדיון ונרתיקי עור איכותיים, ועם רצועות ואבזמים מורכבים. התצלום הוא של שניהם יחד, שלה ושל האיש הזה, בפיקניק. פיקניק כתוב מאחור, בעיפרון — לא שמו ולא שמה, רק פיקניק. השמות ידועים לה, אין לה צורך לכתוב אותם.

הם יושבים תחת עץ; אפשר שהיה עץ תפוחים; היא לא השגיחה בעץ בעת ההיא. היא לובשת חולצה לבנה ששרווליה מופשלים עד המרפק וחצאית רחבה הכרוכה לה סביב ברכיה. ודאי נשבה רוח קלה, בשל הדרך שהחולצה מתנפחת כנגדה; ואולי לא התנפחה, אולי נצמדה לגופה; אולי היה חם. כן, היה חם. כשהיא משהה את ידה מעל לתמונה, היא עדיין חשה בחום העולה ממנה, כחום הנפלט בחצות ליל מאבן שהתחממה בשמש.

האיש חובש כובע בהיר, הנטוי לו כלפי מטה על ראשו ומצל על פניו בחלקן. נראה כי השיזפון שעל פניו כהה מזה שלה. היא נפנית אליו למחצה, מחייכת בדרך שלא זכור לה שחייכה אל מישהו מאז. היא נראית צעירה מאוד בתצלום, צעירה מדי, אם כי בעת ההיא לא חשבה שהיא צעירה מדי. גם הוא מחייך — לובן שיניו נראה כמו הבהוב של גפרור מתלקח — אבל הוא מרים את ידו כמבקש להדוף אותה בש?חוק, או להתגונן מפני המצלמה, מפני האיש שוודאי עומד שם ומצלם; ואולי כדי להתגונן מפני מי שאולי יביטו בו בעתיד, מי שאולי יביטו עליו מבעד לחלון המואר הרבוע הזה של נייר מבהיק. כמבקש להתגונן מפניה. כמבקש לגונן עליה. ידו המושטת, המגוננת, אוחזת בבדל סיגריה.

כשהיא לבדה היא שולפת את המעטפה החומה ומחליקה את התצלום החוצה מבין גזירי העיתונים. היא מניחה אותו משוטח על השולחן ולוטשת מבט לתוכו כמתבוננת לתוך באר או בר?כה — מחפשת משהו אחר מעבר לבבואתה, משהו שהפילה או איבדה מן הסתם, שאינו בהישג יד אבל עודנו גלוי לעין, מנצנץ כמו אבן חן על חול. כל פרט ופרט היא בוחנת. את אצבעותיו המולבנות בשל הבזק המצלמה או זוהר השמש; את קפלי בגדיהם; את עלי העץ והצורות הקטנות העגולות התלויות שם — האם היו אלה תפוחים, אחרי ככלות הכול? את הדשא הגס שבקדמת התמונה. הדשא היה צהוב אז מפני שמזג האוויר היה יבש.

בצד אחד — קשה להבחין בזה בהתחלה — נראית יד, חתוכה בקצה התמונה, גזורה במספריים במפרק היד, נחה לה על העשב כאילו הושלכה. הונחה לנפשה. עקבות ענן שנישא ברוח בשמים הזוהרים, כמו גלידה מרוחה על כ?רו?ם. אצבעותיו המוכתמות מעשן. הברק הרחוק של מים. הכול שקע במצולות עכשיו. טבוע, אבל זוהר.

"המתנקש העיוור", מרגרט אטווד. תרגום: סמדר מילוא // כנרת

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully