קראו את הפרק הראשון של "לרקוד עם דמעות בעיניים"

בתחילת שנות ה-70 ישראל לא הייתה במצב רוח למסיבות. התוצאות העגומות של מלחמת יום הכיפורים ניפצו לרסיסים את האופוריה שנשבה בשנים הראשונות שלאחר מלחמת ששת הימים (1967). החזון הציוני ספג סנוקרת. ההלם היה גדול, והטיל צל על כל תחומי החיים. התחושה ש"מעולם לא היה טוב יותר" התחלפה בחוסר ביטחון ואי-ודאות לגבי העתיד. תוצאותיה של המלחמה הולידו את תנועות המחאה כנגד הממשלה ואת הקמתה של ועדת חקירה רשמית (בראשותו של נשיא בית המשפט העליון, שמעון אגרנט). ראש הממשלה, גולדה מאיר, התפטרה מתפקידה, וב-1974 הוקמה ממשלת המערך בראשותו של יצחק רבין. במישור הכלכלי, החלה "תקופת כיפורים" שהתבטאה במשבר כלכלי וחברתי עמוק. האינפלציה האמירה, הצמיחה נעצרה, רמת החיים עלתה, אולם בקצב איטי יותר מאשר בשנים קודמות.
באווירה מדכדכת שכזו היה זה זמן לחשבון נפש. מי שקודם לכן בילו במועדוני הקצב ובדיסקוטקים החלו להתכנס במקומות בילוי אינטימיים. הריקודים פינו את מקומם לישיבה מהורהרת סביב שולחנות והאזנה למוזיקה רכה ומנחמת. הפאבים הקטנים פרחו, ועמם הגיעו הפיאנו-ברים, שבהם הנעים נגן פסנתר את זמנם של הנוכחים. זה היה המצב בתל אביב, מרכז חיי הלילה בישראל. הבליינים של אמצע-סוף שנות ה-60 התבגרו, וחוו התפכחות כואבת. הם התקבצו בקהילות קטנות, פמיליאריות, וניסו לקיים חיי לילה בסגנון צנוע, שכמו מכה על חטא היוהרה של ששת הימים והרווחה החברתית שבאה בעקבותיה: "הדיסקוטקים פינו מקום לפאבים. בערך אותו דבר, אבל לא אותו דבר. בפאב, לא נאלצת כבר לקפצץ ולפזז כל הלילה. יכולת לשבת בשקט מסביב לכוס בירה ולשמוע את עצמך חושב בניחותא. זה גם הרי התאים להתקדמות בגיל של חברי המפלגה. אחר מתו הפאבים, וכיום האופנה היא הפיאנו-ברים. שוב בערך אותו דבר, אלא שכאן אתה מתגודד מסביב לפסנתר, נהנה, כמו בתקופת הדיסקוטקים והפאבים, מאותם פרצופים מוכרים וחביבים שליוו אותך לאורך כל הדרך". מסיבות הריקודים נערכו כעת בעיקר בבתים בצפון העיר, שם יכלה הבורגנות, בד' אמותיה, להמשיך ולנהוג כאילו החגיגה נמשכת כרגיל.

ההתעוררות היחסית החלה דווקא בירושלים. בעוד חיי הלילה בתל אביב סבלו מחוסר יציבות כלכלית, שהביאה לסגירתם של עשרות מקומות בילוי בזה אחר זה, בעיר הבירה נפתחו מקומות חדשים, ומסיבות ריקודים נערכו הן בחללים ציבוריים והן באלו הפרטיים: "בירושלים צומחת תעשייה של מקומות בילוי בעלי רמה, איכות ותרבות. אולם לא רק הבילוי בתשלום פורח [...] בשנים האחרונות היתה כל מסיבה ראוייה לשמה נערכת בצפון תל אביב או באחת משכונות היוקרה שבסביבות העיר הגדולה. כיום, כאשר מזמינים למסיבה, נותר לשאול רק את שם הרחוב ומספר הבית. שם העיר ידוע: ירושלים. אך לא רק צורות הבילוי שונות, אלא גם המבלים – ובעיקר המבלות".

עם הפניית הזרקור לעבר ירושלים, התברר שיש גם שוני מהותי באופיין של הבלייניות הירושלמיות, אשר היו, כפי שדווח, מהוגנות ומתורבתות הרבה יותר מאשר עמיתותיהן בתל אביב: "הנערות של חיפה ידועות ביופי הפשוט שלהן, המינורי כלשהו, המזכיר את צעירות וינה וברלין של תחילת המאה. צעירות תל אביב צעקניות, צבועות ורעשניות במין שילוב לא סימפטי של עיר אמריקאית גדולה עם רובעים מסויימים של פריס. הירושלמיות – שונות לגמרי. האווירה התרבותית השקטה של העיר משפיעה גם על בנותיה, וגם על התל אביביות המגיעות ללמוד בירושלים. הן נעשות לפתע חינניות יותר, רגועות ונעימות יותר. קשה למצוא בין הסטודנטיות, פקידות המשרדים הממשלתיים, מזכירות האישים, הציירות והאמניות של עיר הקודש נערה אשר תתאפר יותר מאשר סביב העיניים. כמעט שאי אפשר למצוא ביניהן כאלו אשר מנבלות את הפה, מרימות קול או אפילו רוקדות בתנועות מוגזמות. כשהן מתלבשות, אם בשמלה, חצאית או חליפת מכנסיים, הבגד תמיד נקי, בעל קווים ישרים וברורים, כשהמחשוף הוא לכל היותר מרומז ועדין".

תל אביב, בכל אופן, לא נותרה זמן רב מאחור. כבר בחודש יולי 1976 הכריז העולם הזה כי "העיר תתחיל להתעורר, ונחדש ימינו כקדם", וניבא כי הדיסקוטקים עומדים לקום מקברם: "בקרוב תחזור ארצה בתנופה אדירה אופנת הדיסקוטקים. ראו, הוזהרתם! מסתבר שהחבר'ה מתגעגעים כהוגן לרחבת הריקודים ולמוסיקה טובה. אחרי הכל, כמה שנים אפשר לשבת בפיאנו-בר, לשמוע אותם השירים ולפגוש אותם הפרצופים?". כמה חודשים לאחר מכן שב העיתון והזכיר לקוראיו את ההבטחה לתחייתה של העיר: "עיר שנסגרים בה מקומות בילוי, היא עיר גוססת. כמו שהיתה תל אביב במרוצת העשור האחרון, כשנרצחו חיי הלילה שלה ומועדונים, דיסקוטקים ומסעדות, נסגרו בזה אחר זה. והנה, לעת בלותה, היתה לה לתל אביב, שוב עדנה. משהו מתחיל לזוז בעיר הזאת והיא כמו מתחילה לפרוח מחדש, בתחום הבילויים והחיים החברתיים".

רפי שאולי חוזר לעניינים
הסימן הראשון להתאוששות ניתן באמצעותה של דמות ותיקה ומוכרת. בתחילת שנות ה-70 עזב רפי שאולי את חיי הלילה התל אביביים, המציא את עצמו מחדש כיזם ממולח בתחום המסעדנות, ופתח את המסעדות "תל אביב הקטנה", "סינגינג באמבו" (שהביאה לישראל את אופנת האוכל סיני), המסעדה ההודית ברחוב ירמיהו ו"המסבאה". אבל משהו בכל זאת דגדג לו בקצות האצבעות. הרומן של שאולי עם הדיסקוטקים היה רחוק מלהסתיים. באפריל 1977 הוא הכריז על פתיחתו של דיסקוטק חדש, ברחוב יורדי הסירה, פינת הירקון. השם שניתן למקום היה פשוט, והעיד על עצמו: "המועדון". אולם בעוד שהמרקם האנושי בדיסקוטקים הקודמים שהקים שאולי במהלך המחצית השנייה של שנות ה-60 – המרפסת של ה"חמאם", "ויסקי אה גוגו" ו"מנדי'ז" – היה מורכב מצעירים, אנשי בוהמה, וכלל גם מבקרים מזדמנים שהשתייכו לבורגנות הישראלית, הרי שהרעיון שעמד מאחורי "המועדון" היה שונה לגמרי. שאולי החליט להקים מועדון סגור ומסוגר, בתשלום, שחבריו ייבחרו בקפידה ויגיעו אך ורק מהאליטות התרבותית, הכלכלית והחברתית של ישראל.
הגרעין הראשוני, המייסד, של בלייני "המועדון" נבחר באופן אישי על ידי רפי שאולי וכלל כ-300 חברים. אלה היו מקורביו של שאולי לאורך השנים ואנשים בעלי כוח והשפעה שחפ?ץ ביקרם. בעבור 1,200 לירות בשנה זכו הנבחרים לקבל כרטיס חבר מגנטי שהקנה להם כניסה למתחם מפואר שהשתרע על פני ארבע קומות, וכלל פיאנו-בר, מסעדה צרפתית ודיסקוטק. שאולי לא חסך במשאבים כדי שיוקרתו של "המועדון" תבצבץ בכל פינה ופינה: "הצצה אל תוך קודש הקודשים של ההיכל החברתי החדש מגלה כי המקום נראה כחלומו הפרוע של במאי הוליוודי קצת מטורף משנות החמישים הזוהרות. עוברים מחסום של דלת זהב מסתובבת (כאן יארוב איזה גברתן לכל מי שאינו חבר בעל זכויות ויעיף אותו כמו טיל החוצה, אל המכתבים היפים של רחוב הירקון המשופץ) וצוללים אל קומת המרתף. זהו מקום המפגש ל'אפריטיף', לשיחת רעים לא מחייבת, להצצה במגזינים ואפילו בספרים, השם ירחם. בכניסה תלויה מנורה מצוייצת כמו בבית עינוגים מתחילת המאה. בפנים שולטות קטיפות באדום-סגול-ארגמני, טלוויזיה במעגל סגור, דלתות עץ עגולות לאורך הקירות, הנראות כפתחים לחביות ענק, מסתירות מאחוריהן ספריות. בצד מנורות קיר פסבדו עתיקות ופסבדו-מוזהבות תלויות תמונות פסבדו עתיקות עם תמונות ציד וסלונים צרפתיים מעודנים, מאוכלסים באדונים אצילי מראה, בפיאות לבנות מסולסלות".
הקשר הרעיוני בין היסודות הדקורטיביים השונים של "המועדון" היה מקרי בהחלט. הגיבוב העיצובי ניסה לשוות למקום מראה אריסטוקרטי ומלכותי. שאולי היה סבור שהקהל הפוטנציאלי ודאי י?דע להעריך את ההשקעה וישקע בהנאה אל תוך האשליה האירופאית המגונדרת שהתמקמה לה באמצע המציאות הישראלית העלובה. התוצאה הייתה מהודרת אך מעט גרוטסקית. מי שחלף על פני המסעדה הצרפתית בקומת הקרקע והגיע עד לדיסקוטק בקומה השלישית, בוודאי חש סחרחורת משפע הקישוטים: "קומת הקרקע מונצחת בסגנון ה'אר נובו' של תחילת המאה, כולה בשחור, לבן וזכוכית אטומה מצויירת בלבן. זוהי המסעדה [...] למי שיש עוד כוח, יש גם דיסקוטק בקומה שלוש. הקירות הן מראות מוזאיקה בצבע נחושת מבריק, הספות הן מפלסטיק לבן, עם ערימות של כריות מצופות באריג הודי ססגוני – רקום עם מראות. ה'דיס-ג'וקי' יושב בתוך כיפת 'פלקסיגלאס' שקופה, האורות מתחלפים כדי להמם את היישוב; ובין הספות, הכריות והשולחנות הקטנים – אפשר למצוא דקלים ושאר עצים וצמחים בציפוי של כסף מבריק, טירוף טרופי בסגנון הוליוודי. למי שברגע זה יצווח: אוויר! – אפשר להצביע כלפי מעלה, למרפסת הגג".

ואולם סגנון העיצוב היה רק המעטפת החיצונית. הפן החברתי של "המועדון" היה הנושא העקרוני, ועליו שאולי לא היה מוכן להתפשר. בחזונו, הוא שימש מעין נשיא של כבוד, הנעזר בוועדה מסדרת, אשר קבעה את זהותם של החברים העתידיים ב"המועדון". אלו היו צריכים למלא שאלונים אישיים, ולעמוד בחקירת שתי וערב בפני הוועדה (שאת זהותה קבע שאולי בצוותא עם מנהלי המקום). כמה שנים לאחר פתיחת "המועדון" תיאר שוקי בן פורת, אחד ממנהלי המקום, את תהליך קבלתם של בלייני המקום: "ועדת הקבלה מורכבת מחברים מתנדבים בלבד, הם הקובעים, הם ועדת העיר, והם הבג"צ של מי יבוא, ומי לא יבוא בשערי ההיכל. היום יושבים בוועדה העליונה הזו ארבעה אנשים: האחים מיקי ודני זילברמן (האחד בעל מפעל, השני באגף האכספורט-אימפורט רפפורט), הגברת שלומית אבידן, אשתו של אמנון אבידן, מראשי מחלקת הכדורסל של מכבי ת"א, והרביעי נמצא בחו"ל. אחת לשבוע, ברביעי בערב, נפגשים אנשי הוועדה, בודקים בקשות של מועמדים לחברות, מראיינים את המועמדים ושואלים אותם שאלות מוסר בסיסיות בנוסח: איפה בילית עד היום, מי החברים שלך, מהו המקצוע ומה מקורות ההכנסה שלך[...] בכל יום רביעי נבדקים כ-30 מועמדים, ובסופו של דבר מתקבלים אולי 4 מתוכם".

שאולי שאף לגיוון רב ככל האפשר בקרב חברי "המועדון", אך זאת תוך כדי שמירה על אופיו האליטיסטי, והכי חשוב – שכל הנוכחים ירגישו בבית: "הכלל הוא לשמור על גיוון, שיהיו סטודנטים, רופאים, אישי ציבור, עורכי דינים. פתאום התברר שיש יותר מדי 'עורכי דינים' ורפי אמר 'לא' עקרוני, כי הוא לא רוצה שזה ייהפך למועדון של עורכי דינים. חשובה האווירה, לא הגיל של החברים. אווירה של חגיגה חופשית, רילקסד, לא מכופתר". יתר על כן, שאולי ציפה ש"המועדון" יהפוך לגוף חברתי וכלכלי מגובש, דמוי כת סודית, שבו החברים ערבים זה לזה, ושהבילויים הליליים יגלשו אל תוך סדר היום החוץ-מועדוני, אשר יאורגן על ידי ועדת הקבלה ומנהלי המקום: "אני בונה את המקום, בונה את הקונספציה באופן כללי – ומוסר את המועדון לחברים. ועדה מחברי המועדון תנהל את הפעילויות החברתיות ותחליט את מי לקבל, ומי לא. יבוא ארצה איזה במאי סרטים חשוב או כלכלן – אני אביא אותו למועדון לפגוש את החברים ולספר להם על עבודתו. אני אארגן להם טיולי חגיגה, בארץ ובחו"ל, פיקניקים בחגים, קייטנה לילדים בחופש, תיאטרון בובות. על כרטיס המועדון יוכלו לקבל הנחות ברשת בתי מלון, בלשכור מכוניות, לראות הצגות. הגרעין הזה של חברי המועדון יהיה כמו 'חברה פיילוט' למועדונים אחרים. אני אדאג לכל הזמן הפנוי של האנשים שאני דואג להם. זה לא סנובי. עובדה, שכל חבר יכול להביא חברים שלו, בתנאי שיאשר זאת קודם עם מנהל המועדון".
שאולי התגאה בכך שאיש אינו יכול להיכנס אל "המועדון" ללא כרטיס חבר, גם אם הוא סגן ראש הממשלה בכבודו ובעצמו. חבר "המועדון" יכול היה להביא עמו למקום אורחים שלא היה ברשותם כרטיס חבר, אך כניסתם של אלו הייתה מוגבלת לפעמיים בחודש, ורק בליווי צמוד של מי שמחזיק בכרטיס חבר. בפתח המקום, עמד שומר הסף, יצחק ג'יבלי, שנודע בכינוי "ג'יבלי הקטן", בוגר יחידת הקומנדו המיתולוגית, "101" ובעל עיטור העוז. תפקידו היה לאכוף, לעיתים בכוח, את הכללים החברתיים הנוקשים של "המועדון". יצירתה של תחושה אקסקלוסיבית לבאים הייתה העיקרון המרכזי שעמד בבסיס הרעיון להפוך את המקום למועדון חברים. ההישג ביצירתה של תחושה כזו היה דו-כיווני – מצד אחד, היא אפשרה למבלים לחוש כחברים במעין מסדר אבירים יוקרתי, מרוחק מעיניו של ההמון ובעל ערכים משותפים; מצד שני, היא הפכה את החברות למסתורית ונחשקת וגרמה לכל מי שנותר בחוץ להרגיש כאילו נשדד ממנו דבר מה יוקרתי וייחודי, אשר לו היו שותפים רק אלו שעמדו בקצוות העליונים של החברה הישראלית. גיוס של חברים חדשים התבצע, בדרך כלל, בשיטת "חבר מביא חבר", ומכיוון שכל החברים הכירו, פחות או יותר, את אותם חברים, היה זה כמעט בלתי אפשרי לחדור למעוז זה מבלי להיות קשור, חברתית או כלכלית, למי מהנוכחים. הדבר הבטיח אווירה פמיליארית והיווצרותה של קליקה סגורה. גם הגישה הפיזית הייתה כמעט סודית. הכניסה למקום לא צוינה על ידי שלטים מאירי עיניים. דלת מתכת הגנה על "המועדון" מפני העולם החיצון, ומצלמות במעגל סגור השקיפו על אלו שביקשו להיכנס. בדומה לסדרת הספרים חסמב"ה מאת יגאל מוסינזון, גם "המועדון" היה עבור מבליו סוג של "מערה חשמלית" חשאית, שיועדה ליודעי ח"ן. זהותם של מי שנותרו מעבר לדלת הייתה ידועה לכול. שוקי בן פורת הבהיר זאת, למקרה של ספק כלשהו: "אני לא מנסה להיות סנוב, אבל אי אפשר לערבב מעמדות, אפילו מבחינה ויזואלית. מועדון כמו שלנו הוא קצת יותר, למעמד בינוני ומעלה. מקום שבנאדם יוכל לרקוד לו בשקט, מבלי שמישהו יתעסק לו עם החברה שנשארה ליד השולחן. אצלנו לא היו מעולם בעיות כאלה. אבל כשמגיע ביום שישי בנאדם מרופט, והשחור של הגריז עוד מתחת לציפורניים, אנחנו לא מכניסים אותו, כי אנחנו רוצים את ה'אפר קלאס'".

החזות המעמדית של "המועדון" הייתה מובהקת. היה עליך להיות עשיר, מצליח, מפורסם או יפה, ומוטב, כמובן, שכל התכונות הללו יתגשמו בך גם יחד. וכמובן – יוצא עדות אשכנז. כשם שהיה ברור מיהו קהל היעד של "המועדון", כך גם היה ברור מי לא יוכל לזכות בכרטיס החבר הנחשק בשום פנים ואופן. הגריז מתחת לציפורניים היה יותר מסממן הגייני. בפשטות, זה לא היה מקום לצ'חצ'חים, אלא דיסקוטק הבית של האליטה האשכנזית. זו הייתה חייבת למצוא מקום בטוח מפני האירועים שהתרגשו על ישראל כחודש בלבד לאחר פתיחתו של המקום.

המהפך הפוליטי שהתרחש בבחירות לכנסת התשיעית, שהתקיימו ב-17 במאי 1977, היווה רעידת אדמה אמיתית בנוף הפוליטי בישראל. מפלגת הליכוד בראשותו של מנחם בגין עלתה לשלטון, ולראשונה מאז קום המדינה קמה ממשלה שלא משורות מפלגת העבודה ומפא"י (שרצו לבחירות, יחד עם מפלגת הפועלים המאוחדת, תחת השם "המערך"). החלפת השלטון ביטאה את חוסר שביעות הרצון של ציבור שלם בישראל, שעד אז חש כי נשללה ונחסמה דרכו למרכז החברתי והכלכלי בישראל. בני עדות המזרח, תושבי עיירות הפיתוח, צעירים, בני השכבות החלשות, ראו בבגין את האנטיתזה לכל מה שייצגו אנשי מפא"י. מנהיג הליכוד הבטיח להם שינוי בסדר היום הישראלי, והם חיבקוהו בשמחה. עבור "המועדון", המהפך היה מטריד. האנשים שנותרו מחוץ לגבולות הדיסקוטק, על פי הגדרתו העצמית, הם בדיוק אלה שהעלו עכשיו את בגין לשלטון. אבל אל דאגה – גם הבורגנות התל אביבית זכתה לייצוג מכובד ביותר בכנסת התשיעית.
המנצחת השנייה בבחירות הייתה מפלגת ד"ש בראשותו של הרמטכ"ל לשעבר, יגאל ידין, אשר הוקמה רק כשנה קודם לכן, וזכתה ב-15 מנדטים. תנועה זו קמה על רקע השבר הגדול של מלחמת יום הכיפורים ותחושת המיאוס הציבורית מפרשיות השחיתות הרבות שיוחסו למפא"י (חשבון הדולרים של לאה רבין, פרשת השוחד של נגיד בנק ישראל המיועד אשר ידלין, חקירת שר השיכון אברהם עופר והתאבדותו בינואר 1977). ד"ש התייצבה במרכז המפה הפוליטית, והציגה מצע שכלל פשרה טריטוריאלית עם הפלסטינים. במישור הכלכלי, דגלה התנועה בקו ליברלי, ותמכה בשוק חופשי. מצביעי ד"ש, בני מעמד הביניים ומעלה, הרגישו כי ההגמוניה הישראלית, כפי שהתהוותה בימי בן גוריון ומפא"י, עמדה להם לרועץ, וכי סדר היום שלה פגע ביכולתם להשתכר כראוי והפריע להם לנגוס בעוגה. ההצבעה לד"ש נתנה לאלו את התקווה כי כעת יגיע השינוי המיוחל, ועמו – עלייה ברמת החיים והשתחררות מכבלי הקולקטיביזם ואתוס הצניעות. הנוער הסלוני של שנות ה-50 וה-60, שהצביע ברגליים (הרוקדות) כנגד החזון החלוצי, התבגר, התברגן, והצביע כעת (בקלפי) כנגד אותם עקרונות.

אם כן, בלייני "המועדון" היו חומר אלקטורלי נהדר עבור מפלגה כמו ד"ש. הם השתייכו לעשירונים העליונים של החברה הישראלית, והיו צפויים להרוויח מהחזון הכלכלי של המפלגה. בעלי הון, מתעשרי "קו בר לב", הנובורישים, בעלי עסקים קטנים וגדולים כאחד – מי שהחזיק בכרטיס חבר של "המועדון" יכול היה רק לפלל לקבלתן של הרפורמות שהציעו ידין וחבריו. והישועה לא איחרה לבוא. זמן קצר לאחר המהפך הפוליטי בא גם המהפך הכלכלי, שאותו הציג שר האוצר שמחה ארליך באוקטובר 1977. היה זה צעד ראשון בדרך להפיכתה האפשרית של ישראל לבעלת כלכלה של שוק חופשי. לאחר המשבר הכלכלי החריף בעקבות מלחמת יום הכיפורים, האינפלציה הגואה ומשבר האנרגיה העולמי (בעקבות העלאת מחירי הנפט), החל ארליך בשורה של צעדים מאוששים באוריינטציה ליברלית. הוא ביטל את רוב המגבלות על החזקת מט"ח, התיר לישראלים לפתוח חשבונות בנק במט"ח, ביטל את מס הנסיעות לחו"ל, ואיחד את שערי החליפין. אף על פי שמאוחר יותר התברר שרפורמות אלו לא תרמו לעצירת האינפלציה ודירדרו עוד יותר את המשק הישראלי (ארליך התפטר מתפקידו ב-1979), פירותיהן הורגשו מיד בקרב המעמדות הגבוהים; קרי, בלייני "המועדון".

הליברליזציה במט"ח אפשרה עלייה ברמת החיים והגברה של הצריכה הפרטית אצל מי שיכלו להרשות זאת לעצמם מלכתחילה. חברי "המועדון" ניצלו את זאת היטב, בין אם בנסיעות לחו"ל ובין אם ברכישה נרחבת של סממני מעמד, תוצרת חוץ. מהרגע שבו נפתח, הפך דיסקוטק זה להיכל המוחלט של מצליחני החברה הישראלית. זה לא היה מקום לאנדרדוגים או למפסידנים. כשמכבי תל אביב זכתה בגביע אירופה בכדורסל, ב-7 באפריל 1977, הגיעו שחקניה לחגוג את הניצחון הגדול במועדון של רפי שאולי. הדוגמניות ו"נערות הזוהר" הגדולות של התקופה (מיס עולם רינה מור, תמי בן עמי, שרונה מארש, חני פרי, קארין דונסקי, פנינה רוזנבלום) עיכסו במעלה המדרגות. המשוואה הייתה פחות או יותר כזאת, בוודאי בכל הנוגע לגרעין המצומצם של הבורגנות התל אביבית: אם היה לך כרטיס חבר ל"המועדון" – סימן שעשית את זה, ואם עשית את זה – היה לך כרטיס חבר ל"המועדון".