יום שישי 8 באפריל
דוקטור א?נד?רס יו?נ?סו?ן ניעור משנתו בעזרת האחות חנה ניק?נד?ר. השעה היתה קרובה לאחת וחצי.
"מה?" שאל מבולבל.
"מסוק בדרך. שני חולים. גבר מבוגר ואישה צעירה. היא ירויה."
"אני מבין," אמר אנדרס יונסון בקול עייף.
אף על פי שישן חצי שעה היה מנומנם. ערב מייגע עבר עליו בתורנות הלילה בחדר המיון בבית?החולים 'ס?אלג?רנסק?ה' בג?ט?ב?ו?רג. בשש בערב, שעת תחילת המשמרת שלו, התקבלו בבית?החולים ארבעה אנשים שנפגעו בהתנגשות חזיתית של מכוניות ליד לינדו?מ?ה. אחד מהם היה פצוע אנוש ומותו נקבע זמן קצר אחרי שהגיע לבית?החולים. כמו כן הוא טיפל במלצרית שנכוותה ברגליה בתאונה במטבח של מסעדה בא?ו?ונין, השדרה המרכזית של העיר, והציל את חייו של ילד בן ארבע שהתקבל במצב של אי?ספיקה נשימתית אחרי שבלע גלגל של מכונית צעצוע. חוץ מזה חבש צעירה בגיל העשרה שנפלה עם אופניה לתוך בור. מחלקת הכבישים העירונית מיקמה את הבור בקצה המסלול לרוכבי אופניים, ומישהו גם זרק לתוכו את מחסומי האזהרה. נדרשו ארבעה?עשר תפרים בפניה והיא תזדקק לשתי שיניים קדמיות חדשות. יונסון גם תפר פיסת אגודל בכף ידו של נגר חובב נלהב שהצליח לפצוע את עצמו במקצו?עה.
לקראת אחת?עשרה נחלש זרם החולים הדחופים. הוא עשה סיבוב בין החולים שאושפזו ובדק את מצבם, ולאחר מכן פרש לחדר המנוחה וניסה לנוח שעה קלה. תורנויות הלילה נמשכו עד שש בבוקר, וגם כשלא הגיעו מקרים דחופים הוא לא ישן אלא לעיתים רחוקות, אבל דווקא הלילה נרדם כמעט מייד.האחות חנה ניקנדר הושיטה לו ספל תה. היא עדיין לא קיבלה פרטים על המקרים שבדרך לבית?החולים.
אנדרס יונסון הציץ מבעד לחלון החוצה וראה ברקים עזים בשמיים מכיוון הים. המסוק יצא ממש ברגע האחרון. פתאום התחיל לרדת גשם חזק. הסערה הגיעה לגטבורג.
כשעמד ליד החלון שמע את רעש המנוע וראה את המסוק מתנודד במשבי הרוח בכיוון מנחת המסוקים. הוא ראה שהטייס מתקשה לשלוט במסוק ועצר את נשימתו. ואז נעלם המסוק משדה הראייה שלו והוא שמע את מנועו מאט לקראת נחיתה. הוא לגם לגימה מהתה והניח את הספל.
אנדרס יונסון ניגש אל האלונקות בכניסה לחדר המיון. ק?ט?רינ?ה הו?לם, עמיתתו לתורנות, פנתה אל החולה הראשון שהוכנס פנימה - גבר מבוגר יחסית ופצע חמור בפניו. בחלקו של דוקטור יונסון נפל הטיפול בחולה השנייה, האישה הירויה. הוא סקר אותה במהירות. היא נראתה נערה בגיל העשרה, מלוכלכת כולה, מגואלת בדם ופצועה קשה. הוא הרים את השמיכה שכרכו שירותי ההצלה סביב גופה וראה שמישהו חבש את פצעי הירי בירך ובכתף בסרט דביק. יוזמה חכמה להדהים, להערכתו. הסרט הדביק מונע כניסה של חיידקים לגוף ועוצר את זרימת הדם ממנו. כדור אחד פגע בצד החיצוני של הירך וחדר ישר מבעד לרקמת השריר. אחר כך הוא הרים את כתפה ואיתר את פצע הכניסה בגב. לא היה שם פצע יציאה, ופירוש הדבר שהכדור תקוע אי?שם בכתף. הוא קיווה שהוא לא חדר לריאה, ומאחר שלא הבחין בדם בחלל הפה של הנערה, הסיק שכנראה לא חדר.
"רנטגן," אמר לאחות. היא לא נזקקה להסברים.
לבסוף גזר את התחבושת שכרך צוות שירותי ההצלה סביב הראש. הוא קפא כשראה עוד פצע ירייה. גם שם לא היה שום פצע יציאה. אנדרס יונסון השתהה כמה שניות והתבונן בנערה. פתאום נמלא דכדוך. תכופות היה מתאר את עבודתו כעבודת שוער כדורגל. מדי יום ביומו מגיעים למקום עבודתו אנשים במצבים שונים, אך במטרה אחת -
לקבל עזרה. דודות בנות שבעים וארבע שהתמוטטו בקניון בגלל דום לב, בני ארבע?עשרה שריאתם השמאלית מנוקבת במברג, בנות שש?עשרה שבלעו כדורי אקסטזי ורקדו שמונה?עשרה שעות ואז התמוטטו כחולות פנים, קורבנות של תאונות עבודה ושל התעללויות, ילדים קטנים שכלבים התנפלו עליהם בכיכר ואס?פ?ל?טס?ן בעיר, וגברים בעלי ידי זהב שרק התכוונו לנסר כמה קרשים במסור חשמלי 'בלק אנד דקר', ובלי כוונה ניסרו את פרק כף ידם עד העצם.
אנדרס יונסון הוא השוער הניצב בין החולה לבין חברת הקבורה. תפקידו להחליט על הצעדים שיש לנקוט. אם יחליט החלטה שגויה ימות החולה, או אולי יתעורר נכה לכל ימי חייו. לרוב היו החלטותיו נכונות, מפני שרוב רובם של הפצועים סבלו מפגיעה ברורה ומובהקת. דקירת סכין בר?יאה או שבר בתאונת דרכים היו דברים מובחנים וידועים. החולים נשארו בחיים בהתאם לדרגת הפגיעה ולמידת המיומנות שלו כרופא.
שני סוגי פציעות היו שנואים על אנדרס יונסון. האחד הוא כוויות קשות, כיוון ששום אמצעי שינקוט לא יוכל למנוע את הסבל שיימשך שנים. השני הוא פגיעות ראש. הנערה שלפניו יכולה לחיות עם כדור בירך וכדור בכתף. אבל כדור אי?שם בתוך המוח שלה הוא בעיה בסדר גודל אחר לגמרי. פתאום שמע את האחות חנה אומרת משהו.
"סליחה?"
"זאת היא."
"למה את מתכוונת?"
"ליס?ב??ת ס?לאנד?ר. הבחורה שכבר שבועות רבים מבוקשת על רצח משולש בסטוקהולם."
אנדרס יונסון הביט בפניה של החולה. האחות חנה צודקת. הוא וכל שאר אזרחי שוודיה ראו את תמונת הדרכון שלה בעמודי השער בכל קיוסק של עיתונים וטבק מאז חג הפסחא. ועכשיו הרוצחת עצמה ירויה, דבר שהוא אולי מעין צדק פואטי.
אבל זה לא עניינו. תפקידו להציל את חיי החול?ה שלו, בין שביצע רצח משולש ובין שהוא חתן פרס נובל. או שניהם כאחד.
אחר כך התחילה המהומה הקדחתנית המאפיינת כל חדר מיון. הצוות בתורנות של יונסון ניגש למלאכה במיומנות. הבגדים של ליסבת סלאנדר נגזרו כדי להסירם. אחות אחת דיווחה על לחץ הדם - 100/70 - בשעה שהוא עצמו הצמיד את הסטטוסקופ לחזה של החולה והקשיב לפעימות הלב שנדמו סדירות יחסית, ולנשימה, שלא היתה סדירה באותה מידה.
דוקטור יונסון הגדיר מייד וללא היסוס את מצבה של ליסבת סלאנדר כקריטי. לפצעים בכתף ובירך אפשר להניח לפי שעה, עם כמה קומפרסים ואפילו עם סרטי ההדבקה שהדביק מישהו ברוב חוכמתו. הראש הוא שחשוב. דוקטור יונסון הורה על טומוגרפיה ממוחשבת בטומוגרף שבית?החולים רכש בכספי משלם המסים.
אנדרס יונסון, במקור מאו?מ?או?, בצפון, היה בלונדיני כחול עיניים. עשרים שנה הוא עובד ב'סאלגר?נסק?ה' ובבית?החולים 'א?סטר?ה שו?קהו?ס?ט' כחוקר, פתולוג ומומחה ברפואה דחופה במיון, לסירוגין. הוא ניחן בתכונה שהדהימה את עמיתיו והסבה לצוות גאווה על עצם העבודה לצידו; לשיטתו, אף חולה לא ימות בתורנות שלו, ובאורח פלא הוא אכן הצליח לשמור על ההישג. כמה מהחולים שלו אמנם נפטרו, אבל במסגרת המשך הטיפול, או מגורמים שונים לגמרי, שלא היה להם כל קשר למאמציו שלו.
השקפתו של יונסון על אמנות הרפואה היתה לא שגרתית. הוא טען שרופאים נוטים לעיתים להסיק מסקנות ללא כיסוי, ועל כן מוותרים מהר מדי, או לחלופין מבזבזים יותר מדי זמן בשלב הקריטי על ניסיונות לגלות מה בדיוק הבעיה, כביכול כדי למצוא את הטיפול ההולם. זאת אמנם השיטה שספרי הלימוד ממליצים עליה, אך החולה עלול למות בשעה שהרופאים חושבים.
אלא שמעולם עד כה לא קיבל אנדרס יונסון חולה עם כדור בראש. כאן, כנראה, יהיה צורך בנוירוכירורג. הוא הרגיש שכישוריו אינם מספיקים, אבל פתאום הבין שייתכן שיש לו מזל יותר משחשב. לפני שקירצף את עצמו ולבש בגדים של חדר ניתוח, קרא לחנה ניקנדר.
"יש פרופסור אמריקני בשם פרנק א?ליס שעובד בבית?החולים 'ק?רו?לינסק?ה' בסטוקהולם אבל נמצא ברגע זה בגטבורג. הוא חוקר מוח בעל שם וחוץ מזה הוא חבר טוב שלי. הוא מתאכסן במלון 'ר?דיסו?ן' ב'א?ו?ונין'. את יכולה למצוא לי את מספר הטלפון שלו?"
בעוד אנדרס יונסון מחכה לצילומי הרנטגן, חזרה חנה ניקנדר עם מספר הטלפון של מלון 'רדיסון'. אנדרס יונסון העיף מבט בשעון - 1:42 - והרים את השפופרת. פקיד הקבלה ב'רדיסון' היה מסויג מאוד ולא רצה להעביר שום שיחה בשעה זו של הלילה, ודוקטור יונסון נאלץ להשמיע כמה משפטים חריפים בדבר מצב חירום.
"בוקר טוב, פרנק," אמר אנדרס יונסון כשסוף?סוף נענה. "אנדרס מדבר. שמעתי שאתה בגטבורג. אתה מוכן לקפוץ ל'סאלגרנסקה' ולסייע בניתוח מוח?"
"אתה צוחק או מה?" נשמע קול מפקפק, באנגלית, בקצה השני של הקו. אף שפרנק אליס חי בשוודיה שנים רבות ודיבר שוודית שוטפת - אם כי במבטא אמריקני - השפה הראשונה שלו נותרה אנגלית, ובה היה עונה לשוודית של אנדרס יונסון.
"פרנק, אני מצטער שלא הייתי בהרצאה שלך, אבל חשבתי שאולי תוכל לתת לי שיעור פרטי. יש לי כאן אישה צעירה שנורתה בראשה. פצע הכניסה ממש מעל אוזן שמאל. לא הייתי מתקשר אליך אילולי הייתי זקוק לחוות דעת נוספת. וקשה לי לחשוב על מישהו מתאים יותר ממך."
"זה רציני?" שאל פרנק אליס.
"מדובר בבחורה כבת עשרים וחמש."
"והיא נורתה בראשה?"
"יש פצע כניסה, אין פצע יציאה."
"אבל היא חיה?"
"דופק חלש אבל סדיר, נשימה סדירה פחות, לחץ הדם שלה 100/70. חוץ מזה יש לה כדור בכתף ופצע ירי בירך. עם שתי הבעיות האלה אני יכול להתמודד."
"נשמע לי מבטיח," אמר פרופסור אליס.
"מבטיח?"
"אם יש לבן?אדם חור בראש מכדור והוא עדיין חי, יש תקווה."
"אתה יכול לעזור לי?"
"אני חייב להודות שביליתי את הערב עם חברים טובים. נכנסתי למיטה באחת ומן הסתם שיעור האלכוהול בדמי מרשים למדי..."
"אני אקבל את ההחלטות ואני אנתח. אבל אני זקוק למישהו שיגיד לי אם אני טועה. ולמען האמת, פרופסור אליס שיכור זה עדיין יותר טוב ממני בכל מה שקשור לאומדן של נזק מוחי."
"אוקיי, אני בא. אבל אתה חייב לי טובה."
"מונית מחכה לך מחוץ למלון."