הנוסע המשמיד

קר בקנדה, מדברים שם יותר מדי צרפתית והתנאים הסוציאליים מטורפים. בכל זאת, קשה לשכנע אנשים שקנדה וארצות הברית הן באמת מדינות שונות. הרי מה שחשוב זה הקידומת, וכשמתקשרים לקנדה לוחצים על 1 קודם, ממש כמו כשמרימים טלפון לבוש. מבלבל. אבל אל דאגה, יש פתרון לתסבוכת והוא מצוי בתוך מי שעונה לשם דניאל בג'ר (דן בכר?) ועומד כבר 13 שנה בראש הלפעמים-הרכב-ולפעמים-להקה-של-איש-אחד Destroyer. אם עד היום לא הבנתם מה זה הקנדה הזו ומה מייחד אותה - תקשיבו לקול שלו, למילים שלו. זה בטח יבהיר לכם דבר או שניים.

זה לא שבג'ר לבדו. בלי לחשוב בכלל קופצים לראש ארקייד פייר, ברוקן סושל סין, רוק פלאזה סנטרל, פרוג אייז וג'וניור בויז (וגם סלין דיון, אלאניס מוריסט ובראיין אדמס) - אבל כל אלו יכולים להיתפס אצל האדם הממוצע כאמריקאים לכל דבר. בג'ר מצד שני, לא מצליח לעבוד על אף אחד.

האאוטסדריות שלו בולטת בכל דבר שהוא נוגע בו: במיליון הריליסים של דיסטורייר, בשירים של New Pornographers שמובילים על ידו, בסופר-גרופ Swan Lake (שמציב אותו לצד אנשי פרוג רייז ו-Wolf Parade) וברגעים שבהם הוא משתף פעולה עם החברה שלו, בפרויקט Hello, Blue Roses. אין מה לעשות, הוא פשוט נשמע משהו אחר - המבטא הלא מזוהה, הגוון התיאטרלי בקול והמילים האבסטרקטיות - עם כל הפואטיקה והדימויים שלו אפשר לדמיין שהוא בכלל מגיע משום מקום – כמו האח האבוד של דייויד בואי - אבל אז הוא מנפץ לך הכל עם איזה דימוי מודרני ומודע לעצמו. כנראה שזה הקנדיות הזו.

בשבוע שעבר יצא "Trouble in Dreams", האלבום המלא והשמיני במספר של דיסטרוייר. גם הוא, כמו קודמו המוצלח "Rubies" (שמכיל את אחד משירי הפתיחה המרשימים של כל הזמנים) מגובה בלהקה ושלל כלים, וממש כמו כל הכותרים האחרים בקטלוג שלו, מתעסק בנפש של בג'ר ומוציא את ההשקפות המגוונות שלו לאוויר בעזרת עומס מטפורות מטעות ומבלבלות, שיכולות לחרפן אותך, אם רק תנסה לפענח אותן; הוא עצמו צוחק על כך ופותח את האלבום עם השורה המחויכת "טוב, בסדר, אפילו השמיים נראים כמו יין", כי בואו נודה בזה - דימויים יכול להיות עסק מגוחך לחלוטין. למזלו, בג'ר יודע להשתמש בהם כראוי.

היכולות הטקסטואליות שלו, והדרך המאוד לא ישירה שלו לחבור אפילו למחשבות של אדם אורבני שכמותי, שלא מת על כך שמורחים אותו, מרשימה בהחלט. אני כבר מכיר את כל "Trouble in Dreams" בעל פה, מתרגש ממנו בטירוף ומוקסם כמעט מכל שורה שבו, למרות שאף משפט בו לא חד משמעי, וכמעט שום דבר בו לא מתחבר ישירות לחיי היום יום שלי.

גם בחומרים הקודמים של דיסטרוייר היתה כתיבה מצוינת, אולם בדרך כלל התאהבתי במספר בודד של שירים בכל אלבום, או נדבקתי לפזמון כלשהו, וכאן אני ממש נסחף עם השירים עמוק לתוך הסיפור שבג'ר מספר. יכול להיות שגם המוזיקה שמלווה את האלבום החדש משפיעה על זה; בעצם, די בטוח שזה העניין.

רוב מעריצי דיסטרוייר רואים ב-"Trouble in Dreams" המשך ישיר ל-"Rubies" - הקו המוזיקלי דומה, בשניהם השפעות הגלאם ובואי חזקות ועוקצות את הפולק-רוק של דיסטרוייר בקצת צבעוניות, ושניהם התקבלו על ידי המבקרים בזרועות פתוחות. בכל זאת, יש בין הריליסים הבדל ניכר: בחדש כבר לא נראה שבג'ר מתאמץ להראות שיש להקה מאחוריו, או להוכיח איזושהי מורכבות מוזיקלית - הוא פשוט יוצר את המוזיקה שבא לו, וכל הרגש שלו נשפך החוצה בעוצמה מירבית.

בג'ר שם את הטקסטים ואיתם גם את הלב שלו, במרכז העניינים. הוא כבר לא מסתתר מאחורי דמות פומפוזית או הפקה תיאטרלית; השירים ברובם עדינים יותר מבעבר, ואפילו נגישים יותר. פתאום, הריחוק האליטיסטי שמזוהה בעיקר עם האלבום של Swan Lake (אבל לא רק) נעלם כלא היה (למרות שהוא מבצבץ ב-"Shooting Rockets"), הנשמה שכמעט ולא היתה קיימת באלבומים האחרונים של New Pornographers מצויה כאן בכל שיר ואפילו הבלגן שהרחיק לא מעט אנשים מאלבומים ישנים של דיסטרוייר, מסתדר לו.

למעשה, חוץ מהזמזומים המיותרים שבג'ר מתעקש לתקוע ביותר מדי קטעים ("נה נה נה נה" או "פללה פללה") אי אפשר למצוא חולשות באף אחד מהשירים. תנו לי להדגיש ש-"Foam Hands" הוא אחד מהשירים היפים של השנה; ש-"My Favorite Year" הוא להיט אינדי שמחכה לפרוץ וש-"Dark Leaves From A Thread" הוא קטע שלא עוזב אותי, לא משנה כמה אני מנסה להעביר את המחשבות למקום אחר. אבל אלו רק בודדים מתוך מכלול מפואר. "Trouble in Dreams" הוא פשוט אלבום מצוין, ולבטח האלבום הטוב ביותר שבג'ר הביא לנו אי פעם.

דיסטרוייר, "Trouble in Dreams"
(Merge)