האיש שהגדיר להקה: מותו העצוב של ריצ'י ג'יימס אדוארדס

בתחילת השבוע הוכרז חבר המאניק סטריט פריצ'רז הנעדר, ריצ'י ג'יימס אדוארדס, באופן רשמי כמת. מבחינה חוקית יכולה היתה משפחתו להגיש בקשה לשינוי הסטטוס שלו מ"נעדר" ל"ככל הנראה לא בין החיים" כבר אחרי שבע שנים, אך עד עכשיו הם לא רצו בזה. עתה - קרוב ל-14 שנה מאז היעלמותו - החליטו הוריו, גרהם ושרי אדוארדס, שזה הדבר הנכון לעשות.

בעיתונות הבריטית הוסבר שהמהלך נבע מהרצון של הוריו לטפל בענייניו הפיננסיים, ושזה לא אומר שהם מכירים בכך שבנם מת. מן הסתם אף אחד ממקורביו לא מכיר בכך שהוא מת, וכולם מקווים שיום אחד הוא יחזור, גם אם כל שנה שחולפת מקטינה את האפשרות שזה יקרה. דובר מטעם המאניק סטריט פריצ'רז אמר שהצעד הזה קשה לחברי הלהקה מבחינה רגשית, אך שהם תומכים בהחלטת ההורים.

אם ג'ימי הנדריקס, ג'ים מוריסון, ג'ניס ג'ופלין וקורט קוביין מתו בגיל 27, ריצ'י אדוארדס נעלם בגיל 27 מעל פני האדמה, ב-1 בפברואר 1995. המכונית שלו נמצאה כעבור שבועיים ליד גשר סברן, החוצה את נהר הסברן, המחבר בין אנגליה לדרום וויילס, ונחשב בעבר לאתר התאבדות פופולרי. רבים מאמינים שריצ'י קפץ לנהר, אם כי זה מוזר שגופתו מעולם לא נמצאה. אחרים מאמינים שהוא ביים התאבדות כדי להמציא את עצמו מחדש ולהתחיל בחיים חדשים הרחק מאור הזרקורים. תומכים בתיאוריה הזו הדיווחים, שמדי פעם צצים, של אנשים שטוענים שראו אותו בכל מיני מקומות - מוויילס ועד גואה.

כתבות על פרשת היעלמותו של ריצ'י הן מצרך עונתי בעיתונות הפופ הבריטית. אף פעם לא נאמר בהן שום דבר חדש, תמיד חוזרים על אותו סיפור ישן. גם המדור הזה, מן הסתם, לא יחדש דבר. אבל היום, אחרי שהמאניק סטריט פריצ'רז הוציאו יותר אלבומים בלי ריצ'י מאשר איתו, קיימת אפשרות שישנם אנשים שמחזיקים בדיסק שלהם בבית ובכלל לא יודעים את הסיפור של ריצ'י. על כן אספר אותו שוב. ולא פחות חשוב הוא הצורך להסביר למה ריצ'י היה מרכיב חשוב והכרחי במאניק סטריט פריצ'רז ומדוע אחרי עזיבתו הלהקה לעולם לא שבה להיות מה שהיא הייתה.

ריצ'י אדוארדס, שהיה חבר ילדות של שלושת המאניקס האחרים - ג'יימס דין ברדפילד, ניקי ווייר ושון מור - היה התוספת האחרונה ללהקה. לפני שהצטרף להרכב באופן רשמי, בדצמבר 89', הוא היה הנהג של הלהקה ועזר להם לסחוב ציוד. כולם יודעים שהוא לא ידע לנגן. רשמית הוא היה גיטריסט הקצב של הלהקה, אבל בפועל הוא לא ניגן הרבה (בהקלטות לא ממש הזדקקו לו ובהופעות הוא די עשה כאילו), אבל העובדה הזאת הייתה זניחה לעומת תרומתו האמיתית ללהקה.

בשנים הראשונות ריצ'י היה חדור אמונה, אנרגטי ומלא מוטיבציה. הוא שלח מכתבים ללייבלים, פנזינים ולהקות, הוא עיצב את העטיפות ואת יתר הארט, ובתור סטודנט נלהב למדעי הרוח הוא הזריק לדי.אן.איי של המאניקס שלל רעיונות פילוסופיים. על המוזיקה היה אחראי הסולן והגיטריסט הראשי, ג'יימס דין ברדפילד, אבל מבחינה אידיאולוגית, אסתטית ותדמיתית, ריצ'י הפך את המאניקס למה שהם היו בתחילת דרכם: מישמש דיסוננטי, חדשני ומלהיב של הקיטש ההמוני של תרבות הצריכה בתוספת רטוריקה מהפכנית, אידיאולוגיה מרקסיסטית ולוק גלאם אנדרוגיני. תנו לריצ'י קרדיט על זה שהמאניקס היו להקת השמאל הרדיקלי המאופרת ביותר בתולדות הרוק.

בתחילת שנות התשעים היו המאניק סטריט פריצ'רז להקה תקיפה וזועמת שיצאה נגד האסקפיזם ומנטליות הלאבי-דאבי של ילדי האקסטזי ונגד האפאתיה האפרורית של להקות השו-גייז. ריצ'י שימש כתעמולן ותיאורטיקן של הלהקה - הוא ידע להתראיין, הוא היה פרובוקטיבי, מסתורי ומעורר השראה והוא היה נראה כמו כוכב. הוא היה גיבור רוקנרול, אמן מיוסר והאדם שסביבו התאגדה הזהות הכל כך מובחנת של המאניק סטריט פריצ'רז בשנותיהם הראשונות. וכמו שכל מעריץ מאניקס ותיק יודע - התדמית, הרעיונות והסטייל שלהם היו לא פחות חשובים מהמוסיקה עצמה, ואולי אפילו יותר.

ב-92' הוציאו המאניק סטריט פריצ'רז את אלבום הבכורה הכפול והשאפתני שלהם, "Generation Terrorists" . זה היה אלבום הרוקנרול המושלם, ששילב את אסתטיקת הרוקנרול הסליזית והפרימיטיבית ביותר, על פי האסכולה של גאנז נ' רוזס, עם עטיפה פנימית המצטטת את אי.אי קאמינגס, סילביה פלאת, ארתור ראמבו, מניפסט הפוטוריסטים, צ'אק די מפאבליק אנמי, קונפוציוס, הנרי מילר, וויליאם בורוז וניטשה.

כמו בכל דבר, כמעט, שהמאניקס עשו בשנים הראשונות, היה בזה משהו ילדותי ומתלהב, אך בדיוק בנקודה הזאת גם היה טמון כוחם. ריצ'י היה ילד מהרבה בחינות: מעולם לא הייתה לו מערכת יחסים רומנטית אמיתית, והאובססיה שלו לשלמות מנעה ממנו לקיים קשר אמיתי עם בחורה בשר ודם. ריצ'י האמין שמהרגע שהילדות נגמרת החיים נמצאים במסלול מתמיד של ירידה והוא נאחז בילדות בכל דרך שיכול היה, כולל הרעבה עצמית. ריצ'י סירב לשחק את המשחק של עולם המבוגרים - הוא היה עקשן ואגוצנטרי. גם אם מוקיעים את האקט עצמו, אי אפשר לבטל את כוחה של התמונה המפורסמת של ריצ'י עם זרוע מדממת, שצולמה ב-91', מיד אחרי שחרט לעצמו את המילים 4 real על הזרוע לנגד עיניו הנדהמות של מבקר המוזיקה סטיב לאמאק, שהעז לפקפק באותנטיות של להקתו.

המאניקס היו צריכים להתמתן באופן משמעותי כדי להפוך ללהקת ענק - ויש להניח שהם לא היו יכולים לעשות זאת עם ריצ'י בין שורותיהם - אבל האלבום הראשון בנה להם צבא של מעריצים שרופים, שגמעו כל מילה שלהם בשקיקה. וריצ'י, שלא היסס לדבר על בעיותיו האישיות בתקשורת, הפך מהר מאוד לסוג של קורט קוביין בריטי, ולדוברם של הצעירים הדחויים, האאוטסיידרים, האנורקסים ואלה שנוהגים לחתוך את עצמם כדי לעמעם את הכאב.

אם ריצ'י התחלק בכתיבת הטקסטים עם ניקי ווייר בשני האלבומים הראשונים של המאניקס, הוא היה הכותב הדומיננטי באלבום השלישי, "The Holy Bible", שנחשב על ידי רבים למאסטרפיס שלהם. הטקסטים האפלים והפואטיים של ריצ'י באלבום הזה - שעסקו בשואה, בהתעללות עצמית ובאנורקסיה - היו המורשת שהוא השאיר למעריציו לפני שנפרד מהעולם.

האלבום הראשון בלי ריצ'י, "Everything Must Go" מ-96', עדיין הכיל כמה שירים שריצ'י כתב. אחר כך מעריצי המאניקס התחלקו לשתי קבוצות: אחת ששמרה על לויאליות ללהקה וקיבלה את השינויים שעברו עליה בהבנה ובאהבה, ואחת שהרגישה שעם היעלמותו של ריצ'י, להקתם האהובה הפכה בהדרגה לכל מה שהיא הטיפה נגדו.


לכל מי שטוען שהמאניק סטריט פריצ'רז נהיו להקה יותר טובה אחרי היעלמותו (ויש כאלה), לא אתווכח איתם על האיכויות המוזיקליות לפני ואחרי. אבל דבר אחד בטוח - זעם עזיבתו של ריצ'י איבדו המאניקס לאט לאט את עמוד השדרה שלהם. ריצ'י אולי לא הועיל בכלום מבחינת כישוריו המוסיקליים, אבל הוא היה המוזה של המאניקס. הוא היה לבה הפועם של הלהקה, ההתגלמות החיה של כל מה שהמאניקס סימלו.

לאחר היעלמותו, הפכו המאניקס מלהקה חתרנית, פרובוקטיבית ומלהיבה ללהקת אצטדיונים לכל המשפחה וב-2002 הם באמת חצו את כל הקווים והוציאו אוסף להיטים קפיטליסטי לעילא. הגרעין הסוציאליסטי עדיין נמצא בטקסטים שלהם, אבל קצת קשה לעכל אותו בקונטקסט החדש.

למרות שאף אחד לא ניבא שהבנאדם יעלם - יתאבד אולי, אבל בטח לא יעלם - אי אפשר להכחיש שריצ'י היה מלא בעיות נפשיות כרימון. הוא היה שותה כמו משוגע, הוא סבל מאינסומניה והיו לו בעיות חמורות עם אינטימיות. למעשה הוא נמנע מאינטימיות עם אנשים מחוץ ללהקה ושכב עם גרופיות כי זה לא דרש מעורבות רגשית. הוא סבל מדיכאון ואנורקסיה ונהג לחתוך ולפצוע את עצמו. פעם אחת הוא חתך לעצמו שסע אנכי כל כך עמוק בבטן שהוא נזקק ל-36 תפרים. הצלם קווין קאמינס סיפר פעם: "ריצ'י הראה לי שהוא קיבל ממעריץ סט של חרבות. והילד אמר לו: 'אתה מוכן לחתוך את עצמך על הבמה בשבילי?'. ריצ'י אמר לי: 'זה מגוחך. זה סתם אקסהיביציוניזם. למה שאעשה דבר כזה?'. אז הוא חתך את עצמו מאחורי הקלעים במקום".

במהלך השנה האחרונה לפני היעלמותו מצבו של ריצ'י רק הלך והדרדר. מקורביו סיפרו שהוא היה רזה וחיוור מתמיד ושהבעה מרוחקת ומפחידה הייתה נסוכה על פניו. חבר שלו מהקולג', נייג'ל, התאבד - כמו גם אחד מגיבוריו, קורט קוביין - והמנהל הראשון של המאניקס וחברם הטוב, פיליפ הול, מת מסרטן. במהלך סיבוב ההופעות לקידום "The Holy Bible" ריצ'י נעדר במשך חודשיים, בהן היה מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי. אך למרות הכל, הוא אמר שהוא לא חושב על התאבדות. כל מי שהכיר אותו טוען שזה לא מתאים לו להתאבד.

באמצע ינואר 95' הכלב האהוב שלו, סנופי, מת. בהמשך החודש הוא גילח את שיערות ראשו. ב-31 בינואר ריצ'י וג'יימס התאכסנו במלון בלונדון, בדרך לסיבוב יחסי ציבור בארצות הברית. בערב ג'יימס דפק על דלת חדרו של ריצ'י ושאל אותו אם הוא רוצה לצאת החוצה קצת. ריצ'י אמר שלא ושהם יתראו בבוקר. ג'יימס מעיד כי הוא היה נראה במצב רוח טוב. בניגוד לתכניותיהם, למחרת נהג ריצ'י לדירתו בקרדיף, וויילס, שם הוא השאיר את הדרכון שלו, כמו גם את כרטיס האשראי שלו - איתו משך 200 פאונד ליום במשך שבועיים עד להיעלמותו - ואת כדורי הפרוזאק שלו. פה נגמר הסיפור. בינתיים.

המאניק סטריט פריצ'רז הודיעו שהאלבום הבא שלהם, שנקרא לעת עתה "Journal For Plague Lovers" ומתוכנן לצאת באביב 2009 בהפקת סטיב אלביני, יהיה מורכב כולו מטקסטים שהשאיר אחריו חברם האבוד. אולי זה יאחד את מחנה האולד-מאניקס והניו-מאניקס, ואולי זה יגרום לריצ'י - המת הרשמי - לקום לתחייה. לא ברור מה מהשניים פחות סביר.