עשור וסע

כבר שבועות שלמים שאני מתענה בניסיון לחבר את סיכום העשור של "בסיסטית" ולבחור את חמישים השירים הכי טובים, חשובים ואהובים בעשור שתיכף חולף. הכי טובים, חשובים ואהובים עלי/בעיני. לא באופן אובייקטיבי, חלילה. וזה לא קל. אני עדיין בחרדה מבאג 2000, כך שלא ברור לי איך הגענו עד הלום ועד לרגעים אלו טרם ניסחתי איזו אג'נדה ברורה לגבי מה שאמור להכנס למצעד העשור של המדור ומה לא. מצד אחד, נכנסו אליו שירים שאני חושבת שהם חשובים או מייצגים את התקופה ואת רוח הזמן. מצד שני, בקטגוריה הזאת יש לא מעט שירים שאני לא סובלת, ולכן הם יכולים לחפש את החברים שלהם בסיכומי העשור של אנשים אחרים.

בקיצור, לא היה קל. וכואבת לי הבטן מהמחשבה על כל השירים שאהבתי בעשור האחרון ולא זכו להיכנס לרשימה מפאת חוסר מקום, או מהמחשבה על כל האלבומים המדהימים שאין להם ייצוג כאן, כי אלבום מדהים הוא יצירה בפני עצמה, שלאו דווקא מולידה שיר אחד בולט שעומד בפני עצמו.

בטח יש גם שירים מעולים שהייתי מתאהבת בהם אילו הייתי מכירה אותם, אבל פשוט פספסתי אותם, כי אם יש משהו שבאמת אפיין את העשור האחרון מבחינה מוזיקלית זה שפע. שפע של ז'אנרים, של להקות, של עמודי מייספייס, של בלוגים, של הורדות, של מקום באייפוד. לך תבחר חמישים שירים מכל הכמות המטורפת הזאת. אבל זה מה שעשיתי.

החוק היחידי שהצבתי לעצמי הוא שכל להקה/אמן יקבל ייצוג אחד בלבד במצעד, גם אם היו לו מלא שירים מעולים. התוצאות יתפרסו על גבי חמישה מדורים במשך חמישה שבועות. הנה זה מתחיל.

(2000)

עם השנים הפכה קולדפליי ללהקה ענקית, נפוחה, צדקנית ויומרנית. הם עדיין לא גרועים כמו יו-2, אבל צריך לקחת בחשבון שגם ליו-2 לקח כמה עשורים להגיע למצב הזה. לקולדפליי עוד יש זמן. אבל עד כמה שזה נשמע לי מוזר עכשיו, כשהם פרצו לחיינו לראשונה זה היה עם הבלדה המקסימה הזאת. כמובן שיש בה את כל הקיטש והחנפנות שיש בקולדפליי כפי שאנחנו מכירים אותם כיום, אבל בתור סינגל בודד של להקה אנונימית הוא כבש את לבי. זה היה לפני קין וסנואו פטרול וכל היתר – כשהקונספט של נער בריטי חיוור ורגיש מנגן בפסנתר עוד לא גרם לך לרצות להקיא.

חלק מהקסם הראשוני של “Yellow” היה כמובן הקליפ שלו, בו רואים כריס מרטין צעיר, רטוב וסמוק מקור, צועד על חוף הים בשעת הזריחה. כשראית אותו בפעם הראשונה הוא היה נראה כמו הבחור הכי חמוד בעולם. אז לא חלמנו שהוא יהפוך יום אחד לבונו. והוא לא חלם שהוא יתחתן יום אחד עם גווינת פאלטרו. כמו שאתם רואים, הרבה יכול לקרות בעשור אחד.

(2005)

באמצע העשור יצא “Stars of CCTV”, אלבום הבכורה של הארד-פיי, להקה בריטית מהפרבר הלונדוני סטיינז – מקום הולדתו של עלי ג'י. בסך הכל הם להקה די דבילית, אבל ל"Hard to Beat", הסינגל שהביא אותם לטופ-10 הבריטי, יש איכויות של כדור אקסטזי. השיר שילב רוק בריטי עם הפקת פרנץ' האוס זולה, והיה השיר האפליפטינג ביותר שנשמע מאז ימי מאדצ'סטר העליזים.

במקור הוא לווה בקליפ מעולה בו ערסון אנגלי התחיל עם בחורינה שלא נראית מי יודע מה בפאב אחרי משחק פול עם החבר'ה. למרבה הצער לא מצאתי אותו ביוטיוב, אז נאלץ להסתפק בקליפ האמריקאי הדוחה.

(2001)

Liars עברו הרבה גלגולים וכתובות במהלך העשור האחרון. השיר המפציץ הזה הוא מאלבום הבכורה שלהם, “They Threw Us All in a Trench and Stuck a Monument on Top”, אז הם היו יקירי סצינת ההיפסטרז המתהווה בוויליאמסבורג וממבשרי תחיית הפוסט-פאנק הרקיד והPאנק-Fאנק של תחילת העשור. באלבומם הראשון הם שיחזרו את הצליל הראשוני של הPאנק-Fאנק הגולמי, כמו שהוא היה כשהוא נולד, בסוף הסבנטיז/תחילת האייטיז.

הקטע השני באלבום הבכורה של לייארס, “Mr Your On Fire Mr” (השגיאה במקור), הוא הקטע הכי טוב בתקליט. כל שנייה היא התקף אפילפסיה!

(2008)

גוון סטפאני הוציאה העשור שני אלבומים עם נו דאוט, שני אלבומי סולו ולא מעט להיטים (כולל קאבר לא רע ל"It's My Life" של Talk Talk, שהוא שיר כל כך מדהים שאפילו קאבר של נו דאוט לא יכול להרוס אותו). היא עשתה כל מאמץ אפשרי כדי להשאר בקאטינג-אדג' של המצעדים: עבדה עם הנפטונז, התלבשה מוזר, אימצה חבורת יפניות. כל מה שגוון סטפאני עושה תמיד מריח ממאמץ, אבל מדי פעם זה שווה את זה. כמו בבלדה המהממת הזאת מאלבום הסולו השני שלה, שכתב לה טים רייס-אוקסלי מ-Keane והפיק נלי הופר, אחת מדמויות המפתח ב"סאונד של בריסטול" של אמצע הניינטיז. בעזרת שני הבריטים האלה קיבלה סטפאני בלדת אייטיז סוחפת, שהפזמון שלה מעורר תחושה קתרטית של מלנכוליה ואופוריה כמו שרק בלדה יפה יכולה לעורר.

(2008)

אחת ההפתעות הגדולות ביותר שהגיעה בשנים האחרונות מהממלכה המאוחדת היא השלישייה הסקוטית גלאסווגאס. עם גיטרות המגיחות מבוץ טובעני, קיר סאונד עוטף, שירים מלאיי פאתוס וסולן שהוא כדורגלן בדימוס - עם לוק רוקאבילי ומבטא סקוטי כבד - הם הוציאו אלבום בכורה מרשים. “Daddy’s Gone” היא בלדה רטרואית מרגשת על ילד הגדל בלי אביו, שעושה שימוש ראוי בגרוב הסיקסטיז הקלאסי של "Be My Baby" של הרונטס.

(2005)

את השיר הזה שמעתי בפעם הראשונה בסניף של HMV בלונדון. לא ברור לי איך הם עושים את זה, אבל מערכת השמע שלהם כל כך טובה שכל דבר נשמע שם מדהים (אפילו דיידו). רוב הפעמים שבדקתי בדיעבד שירים ששמעתי שם בפעם הראשונה, התאכזבתי קשות. אבל במקרה הזה, זאת לא הייתה המערכת של החנות – זה היה השיר עצמו.

הסינגל הראשון מתוך אלבומם הרביעי של קווינז אוף דה סטון אייג', “Lullabies to Paralyze”, הוא המנון רוק כמו שהמנון רוק צריך להיות: קליט, חד, תקיף, אפל, סקסי ומסוכן.

(2001)

להקת הנויז, או פוסט-הארדקור, כמו שאוהבים להגדיר אותה, Unwound, שייכת לניינטיז. אבל האלבום האחרון שלה, “Leaves Turn Inside You”, יצא בתחילת העשור הנוכחי. זה היה אלבום כפול, מורכב ויומרני של רוק אלטרנטיבי במובן הכי טהור של המילה. האמת שיותר נכון להתייחס ל“Leaves Turn Inside You” בתור אלבום שלם, אבל הקטע המהפנט והמערער הזה גם לגמרי עומד בפני עצמו. קשה להאמין שקטעים כאלה יצאו בעשור שהוליד את ליידי גאגא.

(2007)

The National הם להקת אינדי למבוגרים. באלבומם הרביעי, “Boxer”, הם הביטו על עצמם ושכמותם: בני המעמד הבינוני בעיר הגדולה, שמתקרבים לגיל שלושים או זה עתה חצו אותו. השיר הכי טוב באלבום הוא “Mistaken For Strangers”, בו שר מאט ברנינגר על כך שלא היית רוצה שמלאך יצפה בך מלמעלה אחרי שהפכת לאיש קריירה לבוש בבלייזר כחול, ומציין שגם למלאכים אין עניין לצפות ב"עוד נפילה אלגנטית וחסרת תמימות לחיים הבלתי מופלאים של המבוגרים".

(2002)

עוד לפני השתלטות האימו על הנוער, הולידה תרמית הפופ המבריקה של תחילת העשור - צמד העלק-לסביות הרוסיות הקטינות טאטו – את המנון הנערים האאוטסיידרים האולטימטיבי. לנה קטינה ויוליה וולקובה גילמו שתי ילדות שמאוהבות אחת בשנייה ושונאות את כל העולם - העולם שמנסה, כביכול, להפריד ביניהן. ההפקה של טרבור הורן (האיש שמאחורי מלכי הגיי-פופ של האייטיז, Frankie Goes to Hollywood), תלבושות בית הספר הנועזות והמבטא הרוסי החינני הפך את טאטו להרכב הפופ הראשון של הגוש המזרחי שכבש את העולם.

(2006)

דה הולד סטדי עושים שילוב בין רוק אמריקאי מסורתי, אפילו רוק של ברים עם פסנתר וכלי נשיפה, לבין פאנק-רוק אידיאליסטי, ומהלכים על הקו שבין ה- Replacements ו-Hüsker Dü לבין ה-E Street Band של ברוס ספרינגסטין. השיר הענק הזה לקוח מתוך אלבומם השלישי, “Boys and Girls in America”, ויכול להחזיר לכל אחד את האמונה ברוק אמריקאי.


ובשבוע הבא: מצעד העשור של "בסיסטית מחפשת להקה" – מקומות 40-31