חי לנצח

אלן מקגי – האיש בעל המבטא הסקוטי השובה לב ביותר בעולם – לא התפרסם כמוזיקאי. הוא עשה לעצמו שם דווקא כראש הלייבל Creation וכאיש שגילה את הג'יזס אנד מרי צ'יין, פריימל סקרים ואואזיס, ובתור אחד האנשים החשובים והמשפיעים ביותר בתעשיית המוזיקה הבריטית מאז שנות השמונים. אבל הוצאה מחודשת של “Waterbomb - The Best Of Biff Bang Pow”, האוסף של להקתו המנוחה, !Biff Bang Pow, מזכירה כי הוא ממש לא התחיל כאיש עסקים.

בתיכון בגלזגו ניגן אלן מקגי בלהקת פאנק עם בובי גילספי מפריימל סקרים. אחר כך היתה לו להקה בשם The Laughing Apple (עם אנדרו אינס, גיטריסט הקצב של פריימל סקרים), אך הלהקה שפעל בה במשך התקופה הכי ארוכה היא !Biff Bang Pow, הנקראת על שם שיר של להקת הסיקסטיז האהובה עליו The Creation – על שמה קרא גם ללייבל שלו.

כשזה מגיע להצלחה, פרסום או אימפקט, הלהקה של מקגי לא התקרבה לקרסולי הלהקות שהחתים או ניהל – מהג'יזס אנד מרי צ'יין ועד הליברטינז – אבל ביף באנג פאו!, שפעלה בין 1983 ל-1991, הוציאה שישה אלבומים ועשתה מוזיקה טובה. "איכשהו עשינו שישה אלבומים", אמר מקגי בדיעבד, "למרות שהייתי מכור לסמים לפחות חצי מהזמן הזה".

אם אתם אוהבים אינדי בריטי עם השפעה חזקה של פסיכדליה סיקסטיזית ונטיות ארטיות בסגנון Television Personalities, ביף באנג פאו! זאת להקה שאסור לפספס. ובניגוד לאגומניאקיות המפורסמת של מקגי בתור מנהל ואיש חברת תקליטים, נראה שהוא מרוצה מאוד מהמקום הצנוע שהלהקה תופסת במרחב.

מעבר למוזיקה של ביף באנג פאו! העובדה שמקגי התחיל כמוזיקאי משמחת כי זה אומר שכמו כל לייבל אינדי טוב, גם קריאיישן נוסד מהסיבות הנכונות: הרצון של מוזיקאי צעיר להוציא את היצירה של עצמו. רק מאוחר יותר פיתח מקגי פיקסציית מלקולם מקלארן, התחיל להסתובב עם תלתלים ג'ינג'יים ומשקפי שמש והחל לשסות את הלהקות שלו בעולם.

מקגי הקים את קריאיישן ב-1983, בהיותו בן 24, ביחד עם חבריו דיק גרין וג'ו פוסטר. הוא עבד אז בחברת הרכבות ולא היה לו גרוש על התחת, אבל היה לו חזון. הוא ידע שביף באנג פאו! לא נשמעת כמו להקה שתכבוש את העולם, אבל האמין שהלהקה הראשונה שניהל, הג'יזס אנד מרי צ'יין, תעשה את זה בקלות.

ההייפ שמקגי יצר סביב הג'יזס אנד מרי צ'יין היה עצום, אבל אחרי הסינגל הראשון, המרי צ'יין הבינו שהם זקוקים לחברה גדולה יותר, שיכולה באמת לקדם אותם, ועזבו את קריאיישן. מקגי לא אמר נואש ומצא להקות אחרות, מעניינות ופורצות דרך לא פחות, ובהן מיי בלדי וולנטיין למשל.

מיי בלדי וולנטיין היו להקה גאונית, אך לא מסחרית. עד היום מגדיר מקגי את קווין שילדס, מנהיג הלהקה, בתור "הבטהובן של דורו", אבל קריאיישן היתה זקוקה ללהיט. ובאופן מפתיע, הלהיט הזה הגיע דווקא מחברו הוותיק של מקגי, בובי גילפסי.

מקגי מודה שלקח לפריימל סקרים הרבה מאוד זמן להתבשל למשהו באמת טוב, ושאילו גילפסי לא היה חבר שלו, פריימל סקרים לא היו שורדים בקריאיישן כל כך הרבה זמן. אבל הוא כן היה חבר שלו, והסבלנות של מקגי השתלמה. אם באייטיז היה קריאיישן אחראי לזרם השוגייז, בתחילת הניינטיז הוביל אותו בובי גילפסי למהפכת האינדי-דאנס. ב-1991 הפתיעו פריימל סקרים והוציאו אלבום לא פחות ממהפכני. האלבום השלישי שלהם שילב רוק עם דאנס ופסיכדליה ולקח את התובנות של הסצינה של מאדצ'סטר (הסטון רוזס, ההאפי מאנדייז) צעד אחד קדימה. “Screamadelica” חגג את נפלאות האקסטזי – אותן חגג גם מקגי בעצמו.

תחילת שנות התשעים היו תקופה משוגעת בעולם של קריאיישן. פריימל סקרים הפכו לסנסציה, אבל מבחינה כלכלית החברה רק הפסידה כסף. למעשה, בין 1988 ו-1992 החברה היתה במצב פשיטת רגל תמידית, והקשר בין החובות של החברה לצריכת הסמים של מקגי היה כמו ביצה ותרנגולת. אלן מקגי היה מבלה במסיבות אסיד-האוס כל הלילה, למחרת מחלק לעובדים במשרד כדורי אקסטזי כמו סוכריות, ואחר כך מפטר כמה מהם בצורה כמעט רנדומלית. אומרים שלאחר גמילתו מסמים הפך מקגי לאיש נחמד מאוד, אבל באותם ימים הוא הילך אימה על עובדיו. לאחר ארבע שנים של בריחה מנושים - אל מעמקי הסמים והאלכוהול - לקח מקגי החלטה רדיקלית. ב-1992 הוא מכר 49 אחוז מהמניות של קריאיישן לסוני.

זה היה נראה כמו תחילת הסוף, אלא שמתברר שהלהקה הגדולה באמת של מקגי – זאת שחיכה לה כל חייו – עדיין הייתה לפניו. באחד מביקוריו בעיר הולדתו, גלזגו, הוא הלך לראות הופעה, אך הקדים ובאופן לא מתוכנן תפס גם את הופעת החימום, של להקה אלמונית ממנצ'סטר בשם אואזיס. מקגי היה שיכור כלוט, אבל חושיו אמרו לו שמדובר בלהקה גדולה מהחיים. הוא החתים אותם במקום ועשה מהם מיליונים. עד היום חושב מקגי שאואזיס הם הדבר הכי טוב שהחתים אי פעם: "אני מת על הלהקה הזאת. הם הדבר האמיתי. כל היתר היו רגע חולף בזמן, לא פחות ולא יותר".

בצד הפיכתם של אואזיס לכוכבי ענק, הפך גם מקגי לסלב. הפרופיל שלו היה כל כך גבוה שלקראת הבחירות של 97' – בהן ניצחו הניו-לייבור לאחר 18 שנות שלטון של השמרנים – שמו אנשיו של טוני בלייר עין על מקגי בתור מעצב דעת קהל. במטרה לקבל את קולות הדור הצעיר, גייס הניו-לייבור את כל שחקני המפתח של סצינת הבריטפופ, שמצד אחד הוחמאו על ידי תשומת הלב ומצד אחר האמינו בלב שלם שטוני בלייר יצעיד את מדינתם לעתיד טוב יותר.

מקגי מונה על ידי המפלגה לנהל קמפיין שיפנה לצעירים. אמנם לא כל הרעיונות שלו התקבלו (כמו ההצעה להדפיס פוסטרים שרואים בהם את דיימון אלברן בצד אחד ואת נואל גאלאגר בצד השני, עם הכיתוב: "הדבר היחיד שהם שונאים יותר מאשר אחד את השני זה את הטוריז"), אבל מקגי תרם 50 אלף פאונד מכספי קריאיישן למפלגה, והפך לשחקן מפתח במהפך של 97'. הוא אפילו הצליח לשנות חוק, ולהאריך באופן משמעותי את משך הזכאות של מוזיקאים צעירים לדמי אבטלה. גם החוק הזה, אגב, עורר ביקורת חריפה והרבה אנשים מאמינים שהתור ללשכת האבטלה לא צריך להיות תחרות כישרונות.

אין ספק שהאופוריה של התקופה, צריכת הקוקאין המוגזמת והמגלומניה של כל מי שהיה קשור לפרה החולבת של הבריטפופ, גרמו למקגי ויתר אנשי תעשיית המוזיקה להאמין שהם יכולים לשנות את מדינתם. רק בדיעבד הם הבינו שלמעשה הם נוצלו על ידי פוליטיקאים ממולחים.

כיום תומך מקגי בשמרנים, אבל גם אם נשאר לו טעם מר בפה משיתוף הפעולה עם הניו-לייבור, הוא לא שבע מפוליטיק. כך, למשל, הוא השקיע בזמנו 20 אלף פאונד כדי לממן את המירוץ של מלקולם מקלארן לראשות עיריית לונדון (ממנו פרש בסופו של דבר).

עד סוף שנות התשעים נמאס למקגי לנהל לייבל תחת סוני. בסוף 1999 הודיע על סגירת קריאיישן ומכירת המניות הנותרות לסוני. בשנת 2000 הקים את הלייבל פופטונז, שבין היתר הוליד את ההצלחה של להקת הרטרו-גראז' השוודית The Hives. אך כעבור שבע שנים סגר מקגי גם את החברה הזאת והודיע שהוא פורש מעסקי המוזיקה. ככל הנראה, מאז שנגמל מסמים ומאלכוהול זה כבר לא כל כך כיף.

בשנים האחרונות הפך אלן מקגי מהדוניסט, אלכוהוליסט ומכור לקוק לפריק של בריאות. בארבע השנים האחרונות הוא כותב בלוג מוזיקה שבועי באתר של הגרדיאן (וכפי שההצלחה של גלאסווגאס מוכיחה, להמלצה שלו עדיין יש המון כוח), ובשנה שעברה פתח אתר מוזיקה בשם TooCoolToDie.com. חוץ מזה, הוא הולך למשחקי כדורגל ("מוזיקה זאת העבודה שלי, כדורגל זאת התשוקה שלי"), מתרכז בלגדל את בתו – חוויה שפספס בסיבוב הראשון, כשעזב את אישתו הראשונה ואת בנם התינוק – ומפעיל ליין מסיבות בינלאומי בשם Death Disco, שבו הוא מארח דיג'יים ולהקות במועדונים בלונדון, גלזגו, ניו יורק, לוס אנג'לס ובודפשט.

בסך הכל אלן מקגי עדיין די צעיר – עוד לא מלאו לו חמישים – אבל הוא הספיק מה שאנשים אחרים לא הספיקו בשלושה מחזורי חיים. "אני מרגיש מיוצג שלא כהלכה", אמר בראיון ב-2002, "כי המעמד הבינוני האנגלי לא אוהב שסקוטי ממעמד הפועלים מצליח. קיבלתי הרבה ייצוג שלילי בתקשורת כי עשיתי כמה מיליונים, ועיתונות המוזיקה לא אוהבת את זה".

ואכן, מקגי ספג הרבה חרא מהעיתונות בארצו, אבל גם הרבה הערכה. שכן, אסור לשכוח שבזכותו קיבלנו כמה מהלהקות והאלבומים הגדולים ביותר של האינדי הבריטי, וגם להקת אינדי קטנה וחמודה בשם ביף באנג פאו!.