בסיסטית מסכמת: השירים הגדולים של 2010, חלק ב'

בשעה טובה הגענו לחלק השני והאחרון של סיכום השנה של "בסיסטית". עם יד על הלב, שיר השנה שלי הוא “Man of North Country”, להיט הנורת'רן סול המודרני של Men of North Country הישראלים, שיצא השנה בלייבל הבריטי אסיד-ג'ז, אבל מסיבות אתיות (של קירבה מוגזמת לסולן הלהקה) נבצר ממני להכניס אותו למצעד, אז אני לא. מה שכן, הוא היה משתלב נהדר על רחבת מועדון הוויגן-קזינו ההיסטורי לצד השיר שהגיע למקום הראשון שאליו תגיעו עם קצת סבלנות.

מלבד שניהם, יצאו השנה עוד 19 שירים מעולים:

הצמד הלונדוני גרוב ארמדה לנצח יהיה מזוהה עם ביג-ביט, סימפולים וסוף הניינטיז, אבל הם ממשיכים לנסות ולהתעדכן. השנה יצא אלבומם השישי, "Black Light", שמשתדל יותר מדי להישמע עכשווי וטרנדי, אבל אי אפשר להכחיש שגרוב ארמדה הם אשפי אולפן, ו-"Paper Romance" הוא להיט שעובד, ועובד ועובד ועובד.

השנה חזרה קורטני לאב עם אלבום חדש של Hole (על אף שמלבד לאב עצמה אין בלהקה אף נגן מאף גלגול של Hole). האלבום, “Nobody’s Daughter”, הוא קטסטרופה, אבל יש בו שיר אחד שצובט בלב. זהו הסינגל השני, "Pacific Coast Highway", אותו כתבה לאב ביחד עם בילי קורגן מהסמאשינג פמפקינז. לאב סיפרה בראיון שהיא כתבה אותו במקור לחברתה, סטיבי ניקס מפליטווד מק. ביצוע של ניקס יכול היה להיות עוד יותר יפה, אבל גם ככה זה כנראה השיר המרגש ביותר שקורטני לאב כתבה מעודה.

לאחרונה הוציאו בל אנד סבסטיאן הסקוטים את אלבומם השמיני, “Belle & Sebastian Write About Love”, ממנו יצא הסינגל הסיקסטיזי המקסים "Write About Love", בו מתארחת השחקנית הבריטית קארי מאליגן.

בסינגל הראשון מהאלבום החדש שלו, “My Beautiful Dark Twisted Fantasy”, מארח קניה ווסט את זמר הניאו-סול Dwele ועושה שימוש בסימפול של "21st Century Schizoid Man" של כוכבי הפרוג קינג קרימזון. עם ביט ממכר וטקסט שלא משאיר מקום לתהיות, “Power” הוא הצהרת האומניפוטנטיות המעורערת של קניה ווסט. בומבסטי זה לא מילה.

בתחילת השנה הופיע השיר הזה, אותו כתבו והפיקו גרוב ארמדה ומבצע בריאן פרי, באלבום של גרוב ארמדה, והוא מצא את דרכו בהמשכה גם לאלבום החדש של בריאן פרי, "Olympia". השיר "Shameless" הוא אמנם קטע דאנס עכשווי, אבל זה שינוי קוסמטי בלבד. אשף הפיתוי השרמנטי שוחה כאן בסליז דקדנטי כאילו חזרנו לימי "Avalon", וזה עדיין עובד.

להקת הרוק הפסיכדלי האוסטרלית Tame Impala הוציאה השנה את אלבום הבכורה שלה, “Innerspeaker”. הסינגל "Solitude Is Bliss" הוא פופ מושלם, עם השפעות ברורות של ביטלס וסיד בארט.

השנה חזרו מלכי האינדי של ליגת הקיסוס עם אלבום שני בשם "Contra". הסינגל השלישי, "Holiday", הוא שילוב של אינדי אפרו-קאריבי עם סקא, הטקסט מדבר על מישהי שהפסיקה לאכול בשר בעקבות הפלישה האמריקאית לעירק, והקליפ נראה כמו קריצה ל"מארי אנטואנט" של סופיה קופולה.

הסינגל השלישי מאלבומו האחרון של מארק רונסון, "Record Collection", הוא שיר פופ נהדר עם צלילים אורינטליים שכמו לקוחים משיר ישן של Culture Club, בו שר המפיק/מוזיקאי אנדרו וויאט ביחד עם לא אחר מאשר בוי ג'ורג'.

מארק רונסון הוא בחור קצת מפוקפק ואין ספק שהוא חי טוב מדי, אבל ייאמר לזכותו שהוא לא הזמין את בוי ג'ורג' לאולפן סתם, אלא רקח עבורו – בעזרת סוללת כותבים – את השיר המושלם.

אחד השירים היפים של השנה שייך ללהקה חדשה מאסקס בשם The Brights. הסינגל האחרון שלהם, "Footsteps", משלב גיטרות סמיתס (ואזכור טקסטואלי ללהקה) עם סולן שנשמע כמו פול היטון (ההאוסמרטינס/ביוטיפול סאות'). במהלך השנה החולפת הם הקליטו את אלבום הבכורה שלהם עם המפיק פרייז'ר סמית (איאן בראון, שד סבן), ואם כל האלבום יישמע ככה, יש למה לחכות.

"Wake Up the Nation", האלבום האחרון של פול וולר, פוגש את מלך המודס הבריטי במצב רוח ניסיוני. זהו אלבום עמוס, אגרסיבי ויומרני, מלא באפקטים מוזרים ומשחקי אולפן. בתוך כל הבלגן הזה יש גם שיר מסורתי יותר – בלדת הסול "No Tears To Cry", בה מתופף קלם קאטיני בן השבעים ומשהו, המתופף של להקת הסיקסטיז האינסטרומנטלית דה טורניידוז. פול וולר יכול לעשות הרבה דברים, אבל הוא הכי מרגש שכשהוא נמצא בטריטוריה המוכרת לו.

הסינגל הראשון מתוך האלבום האחרון של Field Music, שמגיעים מסאנדרלנד שעל חופה המזרחי של אנגליה, הוא פופ גיטרות בריטי במיטבו, באווירה אייטיזית שמזכירה את סקוויז, XTC ולויד קול. קלאסה.

הפול בדרכם להופעה בארץ, בה הם יקדמו את אלבומם ה-28 (!), “Your Future Our Clutter”. האלבום החדש כולו מעולה, אבל אני בוחרת לחזור שוב ושוב ל“Weather Report 2”, שמתחיל כלואו-פיי איטי בו מתוודה מארק אי סמית על שעשה "טעות מאוד מאוד גדולה" ואומר למישהי – אולי אחת מנשותיו? - שהיא נתנה לו את השנים הטובות ביותר בחייו. או שאולי הוא בכלל מדבר על אנג'לה לנסבורי, אחרי שצפה ב"רצח במשיכת קולמוס" חמש פעמים (ואיחל לצוות השחקנים למות). ואז, באמצע, משתנה השיר ל-drone קודח עם סאונדים אלקטרוניים מפחידים. ויש גם פואנטה.

הדעות על “Congratulations”, האלבום האחרון של MGMT היו חלוקות, וכך גם הדעות על מה השיר הכי טוב מתוכו. אם תשאלו אותי, השיר הכי טוב באלבום הוא “Song for Dan Treacy”. ואני אומרת את זה לא רק בגלל שהוא מצדיע לדן טרייסי, סולן להקת האינדי הבריטית הותיקה Television Personalities (שהוציאה גם היא אלבום חדש השנה), אלא בעיקר בגלל ההשפעה הברורה של דן טרייסי על השיר עצמו.

מ.י.ה אכלה הרבה חרא השנה, כשאת קמפיין האנטי-מ.י.ה הנהיגה כתבת ה"ניו יורק טיימס" לין הירשברג, שפרסמה כתבה של 8,500 מילה, בה הצביעה על הפער בין ההצהרות הפוליטיות של הכוכבת לבין אורח החיים הנוח שלה כיום.

לתוך האווירה העוינת הזאת שחררה מ.י.ה את אלבומה השלישי, “MAYA”, ואת הסינגל “XXXO”, שמתחיל באווירת מוזיקה תעשייתית תוקפנית והופך ללהיט ריקודים סקסי, שבו מ.י.ה חורגת ממנהגה וממש שרה.

המאסטרפיס של “This Is Happening”, האלבום האחרון של אל.סי.די סאונדסיסטם, הוא"I Can Change" - פנינת סינתפופ אייטיזית. ג'יימס מרפי מבטיח לבחורה שלו שהוא יכול להשתנות על רקע ליין סינתים שיכול היה להגיע מסינגל מוקדם של דפש מוד. מרגש ומקסים.

The Hold Steady, שפועלים בברוקלין, משלבים רוק אמריקאי מסורתי עם פאנק-רוק אידיאליסטי, ומהלכים על הקו שבין ברוס ספרינגסטין, ה- Replacements ו- Hüsker Dü. השנה הם הוציאו את אלבומם החמישי, “Heaven is Whenever”. זה לא אופייני להם, אבל השיר הכי יפה באלבום הוא דווקא שיר שקט.

"We Can Get Together" הוא שיר על אהבה, על אהבה למוזיקה, והחיבור ביניהם. קרייג פין מספר בו על בחורה שמשמיעה לו פייבמנט, שואלת אם הוא זוכר את "Makes No Sense At All" של הוסקר דו ואומרת שהיא חושבת שהלהקה הבריטית Heavenly מגניבה. הוא מודה שיש לו רק סינגל אחד שלהם, אבל הוא נסחף אחרי שיר האהבה הפשוט שלהם. אחר כך, כשהוא מגלה שהמתופף שלהם, מתיו פלטשר, התאבד, השיר מהסינגל כבר לא נשמע לו כל כך פשוט. אבל הפופ המתוק של Heavenly עדיין גורם לו להאמין באהבה.

"Wonderful Life", מתוך אלבום הבכורה של צמד ממנצ'סטר בשם Hurts הוא להיט רטרו-אייטיז חדש מלא פאתוס ורומנטיקה הרואית (כולל קישוטי סקסופון אייטיזיים קלאסיים), המספר על בחור שעומד להתאבד ומחליט ברגע האחרון לא לקפוץ מהגשר בגלל בחורה שעברה שם. עם האווירה הדרמטית של “It’s a Sin” של הפט שופ בויז, הדרייב של “Obsession” של Animotion, ופזמון ענק, מזוקק כל האושר של האייטיז לתוך שיר פופ אחד.

את הלהקה הזאת גיליתי לגמרי במקרה כשהיא חיממה את ההופעה של ה-Raincoats שראיתי בלונדון לפני כמה חודשים. טראש קיט היא שלישיית בנות שהוציאה השנה אלבום ראשון. הן נראות בנות 18 (אבל הבאסיסטית היא מלהקת אלקטרליין, אז זה כנראה לא מדויק); הסולנית היא שילוב של פולי סטרין מ- X-Ray Spex, ארי-אפ מהסליטס ואנבלה מ- Bow Wow Wow; והן מושפעות ממיטב הפאנק הנשי. עם פנים צבועות ונאמנות עליונה לאתיקת ה-DIY הן עושות Pאנק-Fאנק שבטי ומסעיר, ו”Cadets” הוא השיר הכיפי, המלהיב והמקפיץ ביותר ששמעתי כל השנה.

לא שהיינו זקוקים להוכחות, אבל “Plastic Beach”, האלבום השלישי של הגורילאז, הראה לנו שוב שדיימון אלברן הוא אחד המוזיקאים המוכשרים ביותר של דורו. היה קשה לבחור שיר מתוך האלבום שייכנס למצעד הזה. בהתחלה רציתי לבחור בסינגל הראשון, “Stylo”, בו מתארחים מוס דף וכוכב הסול הקשיש בובי וומאק. בסוף, בהאזנה חוזרת, שבה אותי דווקא שיר הפופ הפשוט של האלבום, "On Melancholy Hill", שנשמע הכי יפה דווקא בביצועים חיים אקוסטיים ומינימליסטיים. ולא שהיינו זקוקים להוכחות, אבל לדיימון אלברן עדיין יש את הקול הכי יפה בפופ.

מהרגע הראשון ששמעתי את “Losing Sleep”, האלבום האחרון של אדווין קולינס, היה לי ברור שזה אלבום השנה שלי וששיר הנושא מתוכו הוא שיר השנה שלי.

קולינס התפרסם בתור סולן ומנהיג להקת הפוסט-פאנק הסקוטית Orange Juice (השנה, אגב, יצאה אנתולוגיה מקיפה של אורנג' ג'וס בשם “Coals To Newcastle”). אחרי שהלהקה התפרקה, באמצע שנות השמונים, הוא יצא לקריירת סולו וגם הוציא בניינטיז את הלהיט “A Girl Like You”.

בפברואר 2005 סבל קולינס מדימום תוך-גולגולתי ושני שבצים. האירוע הזה כמעט והרג אותו בגיל 45. סדרה של ניתוחים הצילה את חייו, אך הותירה אותו מוגבל. למרות מגבלותיו חזר קולינס להקליט ולהופיע, וכנגד כל הסיכויים הוציא השנה את אלבום הסולו הכי טוב שלו. הוא נפתח בלהיט הנורת'רן-סול המדהים “Losing Sleep”. קשה להאמין שעדיין עושים שירים כאלה.