גורדי שחו?קים: על פסגות טראש באדריכלות ישראלית

טראש – הרגע שבו הגרוע סוגר מעגל עם המעולה, הנמוך יורד כל כך נמוך שהוא מתעלה על הגבוה, וחוסר המודעות הוא מעבר לכל מה שהדמיון יכול לייצר באופן מודע. מעצם טבעו כמפגש בין ניגודים, הזבלון הוא המוצר הבידורי שפונה לקהל הרחב ביותר בתרבות העכשווית: מוצר אחד שפונה גם למי שרוצה לצחוק עם וגם למי שרוצה לצחוק על, גם לצרכן "הפשוט" וגם למקבילו "המתוחכם".

אלא שעם כל הכבוד לטלוויזיה, משכנו הטבעי של הטראש, אסור לשכוח שהמקום שבו הוא מופיע בכל הדרו ובמלוא תפארתו איננו נמצא על המסך הקטן אלא באמצע מדבריות נבאדה. הכוונה ללאס וגאס – בירת הסליז העולמית, המקום שבו השעשועים יותר זולים מהלחם. אורות הניאון המרצדים של הסטריפ ומלונות הפאר המצועצעים שלאורכו כבר מזמן היו צריכים לזכות את וגאס במקום של כבוד ברשימת פלאי תבל המודרנית. זאת משום שאין עוד מקום בעולם שבו המפגש בין יוקרה לזולות מגיע למיצוי כה שלם, כה מופרך וכה מענג כמו בבנייניה של עיר החטאים. לנו, לעומת זאת, יש את כל אותם רובעי בילויים שמנסים לייצר לאס וגאס באוויר באמצעות כמה שלטי ניאון על הקירות: אילת בדרום, ראשון לציון במרכז, מערב אלנבי בתל אביב, עמק האלכוהול בחיפה. אלא שכל מי שביקר פעם באחת משכיות החמדה האלה יודע היטב שהפער בינן לבין המקור כה עצום שעדיף כבר לא להשוות. בלאס וגאס אי אפשר להתחרות במגרש שלה.

ועדיין, לאדריכלות המקומית לא חסרים זבלונים משלה. ומכיוון שפורים הוא החג שבו אנחנו מצווים להשתכר "עד דלא ידע בין 'ארור המן' ל'ברוך מרדכי'" – הגדרה לא רעה לטראש, אגב – אין מתאים ממנו כדי לחגוג את זבלוני הצמרת של הבנייה הישראלית. הם אמנם לא מרהיבים כמו אלה בבירת ההימורים האמריקאית אבל כבודם במקומם מונח בשל האופי הישראלי העצמאי שלהם. ומה שבטוח, אם כולם היו מרוכזים ברחוב אחד כמו בוגאס, גם אנחנו לא היינו מתנגדים לעצור שם בדרך לחתונה.

תל אביב אולי קוראת לעצמה העיר הלבנה אבל בפועל שולטים בה הבז' והאפור. אפשר להניח שמתוך מטרה להכניס קצת צבע ללחייה החיוורות והמטונפות החליטו אי שם בשנות השמונים העליזות, כשתל אביב רצתה להיות מיאמי (עוד בירת טראש לא קטנה), להפקיד בידי יעקב אגם את עיצוב המזרקה שתעטר את אחת מכיכרותיה המרכזיות. מה לא קיבלנו שם – שלל צבעי הקשת, טבעות מסתובבות, מים, אש, תמרות עשן; בקיצור, כל הבלגן של וגאס במזרקה אחת. גם היום, כשהעננה האפורה שקרויה עיר ללא הפסקה מכסה מחדש על התכשיט הססגוני שתקוע במרכז הכיכר המרופטת, אי אפשר שלא להיזכר בערגה באותם ימים שבהם עמדנו מול המזרקה ולא ידענו ממה להתפעל יותר: מהמופע האור-מימי שהיא הפיקה או מהעובדה שמישהו בכלל הצליח לחשוב על השטות המדהימה הזו.

נוסעים בכביש 40, בדרך מבאר שבע למצפה רמון. לפתע, מצד שמאל, מזדקר לו גוש חום ועצום. שריד נושן לפעילות טקטונית מימי השבר הסורי-אפריקאי? לא ברור. ככל שמתקדמים, מתחילים לזהות בליטה בצורת אף. מתקרבים עוד יותר – עכשיו משהו שנראה כמו שפם. ואז חולפים על פני הגוש, נותנים מבט קצר הצידה – הפתעה! ראש של שיח' בדואי בגובה של 20 מטר נותן בכם מבט מאיים. אתם שואלים את עצמכם אם זה לא תעתוע של טבע, סלע ענק שבמקרה תפס צורה אנושית. עוצרים את האוטו ובודקים. ובכן לא, זהו מעשה ידי אדם. וואו.

מסתבר, אם כן, שזהו פסל "שומר הנגב" של האמן אמיליו מוגילנר, שהוצב בכניסה לאזור התעשייה רמת חובב כמעין תמרור אזהרה מפני הזיהום האקולוגי שמייצרים מפעלי האזור. הוא עוצב בהשראת פסלי המואי המסתוריים שנמצאו על האי פסחא שמול חופי צ'ילה, אך במקום שיסותת באבן, כמו המקור, נוצר מיציקה של 450 טון בטון ו-1,400 טון אדמה. מרשים, אין ספק. מגוחך? בוודאי.

אם הקשר בין פסלים שנוצרו בצד השני של הגלובוס אי שם בין שנת 1250 לשנת 1500 לבין אזור תעשייה מצחין בנגב של שנות ה-2000 אינו מספיק תמוה בעיניכם, הנה עוד דוגמא ל"הוצא מהקשרו" שהוא פנינת טראש אדריכלי כמעט חלומית: גשר שתוכנן במקור לקשור בין שתי גדות של נהר ובפועל ניצב מעל צומת לא גדול במיוחד וקושר בין... האמת שלא ממש ברור.
עשרות גשרים דומים – בעלי סומך אחד עצום – תכנן האדריכל הספרדי סנטיאגו קלטרווה ברחבי בעולם; רק בירושלים ובפתח תקווה הם ניצבים מעל רחובות ולא מעל נהרות. אם טראש פירושו שילוב בין רצינות תהומית לחובבנות עילאית, הרי שהדיס-פרופורציה בין מידת ההשקעה העצומה בגשרים אלה לבין המכשול הלא כל כך מאיים שעליו הם נועדו להתגבר היא – איך לומר זאת בעדינות? – אחת לספרים. מה גם שבעוד הגשר באם המושבות צנוע יחסית, האח הגדול שלו בבירה ענק במימדים שמשתווים רק למידה שבה הוא נטע זר בין כל הבניינים שמקיפים אותו ושבכלל לא מאפשרים לראות אותו במלואו. כך, במקום להיות שער כניסה מרהיב לעיר הקדושה בעולם, כל אפקט הוואו של גשר המיתרים בירושלים מתבזבז על התפעלות מהעדר המחשבה של מי שהגה את הרעיון להקים אותו. באמת, מצבה מרשימה ממנו לטמטומו של האדם לא תמצאו בשום מקום. תענוג.

גג בצורת יונה לבנה, יונה לבנה היא סמל לשלום, שלום זה יצחק רבין – הבנתם, הבנתם את הקטע? בטח שהבנתם. אין דבר שאוהבים בישראל יותר מסמליות זולה, ואם אפשר אז שתהיה מלווה גם בקורטוב של קיטש. כי הרי אם אתה מצליח להסיק את הנמשל מתוך המשל סימן שאתה אדם חושב, גאון, איינשטיין. בדיוק כמו שאם שירים על שלום מרגשים אותך פירוש הדבר שאחרי הכל אתה לא אדם כזה נורא, לא ככה? ואם העצרת השנתית לזכרו של יצחק רבין היא למעשה עצרת הפיל גוד של השנה, זה רק מתבקש שגם המרכז להנצחת מורשתו יהיה כזה. ולכן, הנה זה שוב, הגג הוא בצורת יונה לבנה כי המרכז הוא מרכז לשלום – תודו שבכל פעם שאתם חולפים על פניו בעת נסיעה באיילון, אתם קצת גאים בעצמכם כשאתם חושבים את המחשבה הזו.

ואם כבר גג בצורת יונה, מה נגיד על בניין בצורת תורן של סירה? גאוני, לא? המשך יבשתי של הנמל שהוא גאוותה של העיר חיפה. הצרה היא שכאן הדימוי כבר קצת פחות ברור והבניין שמאכלס את קריית הממשלה של העיר הצפונית דומה יותר לאבו נפחא שהועמד על זנבו. אין ספק שהכוונות של המתכננים, דינה אמר ואברהם קוריאל, היו נאצלות – לבנות בניין שיתכתב עם סמלה של העיר בה הוא שוכן – אבל הביצוע, איך לומר, פחות. או, ליתר דיוק, פחות שהוא יותר. כי בניין בצורת אבו נפחא מאובן זו גאונות שאיש לא היה יכול לחשוב עליה מראש. ובמילים אחרות, טראש במיטבו.

והנה, לסיום, גולת הכותרת של הטראש האדריכלי של ישראל. הקרדיט מגיע לאדריכל אילן פיבקו ולהרגלי הבילוי הנודעים שלו. שכן רק בליין צמרת, שמעולם לא הסתיר את חיבתו למנה הגונה של סליז, יכול היה להוציא תחת ידו יצירה שכזו: בניין בצורת באט פלאג. כל מילה נוספת מיותרת. ראבק, אפילו בלאס וגאס לא היו חושבים על דבר כזה.