שש במחיר אחד: המלצות לשבוע הספר

בשנים האחרונות התחלתי להתרחק מהשואה. זה קרה בהדרגה, בלי הכרזות דרמטיות: העברתי תחנה ברדיו כשעוד ניצול סיפר את סיפור הזוועה שלו ביום השואה, נמנעתי מהטקסים רוויי הקלישאות בטלוויזיה, התרגזתי על ניכוס האירוע לצרכים לאומיים ועל כך שהשם "אחמדינג'ד" הושמע כאן בהקשר לאירוע הטראומטי בתולדות העם היהודי יותר מאשר "היטלר". לכן, למרות חיבתי הרבה לקומיקס מדכדך – ברשימה הפרטית שלי, "ג'ימי קוריגן" של כריס וור הוא אחד הספרים הגדולים ביותר אי פעם – נמנעתי מלקרוא את "מאוס" של ארט ספיגלמן. חשבתי שכבר ראיתי ושמעתי הכל על השואה, ובעיקר האמנתי שכיוון שאני מורגל למדיום, השפעתו עליי לא תהיה מטלטלת. השנה, כשמאוס יצא בשנית בעברית, התברר שזו היתה טעות קשה.

300 העמודים של מאוס, שמחולקים לשני כרכים, משרטטים דרך המקרה הפרטי את היקום המקביל והמחריד של השואה – ההידרדרות האיטית, האכזריות הגרמנית ושיתוף הפעולה של העמים הנכבשים, התושייה של הניצולים וההחלטות הרות הגורל שעולות באובדן חיים (אחיו של המחבר, רישיו, לא שרד את השואה), ההבנה שגם בקרב העם המושמד היו תחמנים ועסקנים, המבט האמיץ והבוטה בדמותו המסוכסכת של הניצול (אביו של ספיגלמן מתואר כגזען וקמצן) והקונפליקטים הבלתי אפשריים של בני הדור השני (שמגיעים לשיאם במספר עמודים גאוניים בכרך השני, המתארים את מצוקתו של ספיגלמן בעקבות הכרך הראשון וביקור אצל הפסיכולוג שלו, ניצול שואה בעצמו).

וכן, הקומיקס עובד, דווקא בגלל המינימליזם של ספיגלמן. בכמה עמודים שמשתרבבים לספר מעבודה מוקדמת שלו, ובהם הוא מתאר את התאבדותה של אמו, מתברר שהוא מסוגל לצייר בצורה ריאליסטית ובוטה הרבה יותר, אבל דווקא הבחירה בחתולים ובעכברים מרככת את המכה הראשונית ומאפשרת לסיפור הנורא לחלחל בהדרגה. מאוס מצליח לעשות את הבלתי אפשרי: לספק זווית חדשה לאירוע שנדמה שידענו עליו הכל, ובעיקר לטפל בשואה בצורה מורכבת לא פחות מאשר יצירות כבדות יותר לכאורה, כמו "אייכמן בירושלים" של חנה ארנדט. אם גם אתם חושבים שקראתם ושמעתם הכל על השואה, אל תוותרו על יצירת המופת הזאת.

ארט ספיגלמן, "מאוס" / תרגום: יהודה ויזן, 300 עמ' (בשני חלקים) / מנגד הוצאה לאור

(אודי הירש)

כבר במילה העברית "לחבר" טמון העוד ועוד שמאפיין על פי רב את הפטפטת שעונה לשם ספרות עברית. המקבילה האנגלית שלה, לעומת זאת, היא "compose" ולה כבר יש משמעות נוספת, הפוכה: ריסון עצמי. אבות השפה ביקשו ככל הנראה להבהיר מבעוד מועד לאמניה שמה שנדרש מהם זה לא רק להרכיב ניסוחים יפים למציאות אלא גם לדעת לבחור את הטוב שבהם ולהיות מספיק אמיצים להשליך את השאר לפח.

נדמה שהסופר שהפנים את הכלל החשוב הזה עמוק מכולם הוא ארנסט המינגוויי, ולא בכדי הוא הצהיר לא אחת כי הסיפור האהוב עליו הוא בן שש מילים בלבד: "למכירה, נעלי תינוק, מעולם לא ננעלו". את הסיפור המצמרר הזה – כן, זה סיפור – לא תמצאו בקובץ "סיפורי ניק אדמס" (למגינת לבם של דדי צוקר ואנשי הוצאת קצרצר, שוודאי היו מתים לשים עליו את היד ולהעיף אותו באס.אם.אסים). מה שכן תמצאו זה פסגת יצירתו הקצרה של המינגוויי, שנמנית גם עם פסגות הספרות בכלל.

הסיפורים עצמם לא נכתבו ברצף אלא בתקופות שונות של חייו של המינגוויי, ויש ביניהם מכנה משותף כפול: הגיבור בכולם הוא ניק אדמס, אותו אנחנו פוגשים כילד וממנו אנחנו נפרדים כאבא; והשאלה הגדולה שמרחפת מעל כולם היא השאלה שרובצת על כתפיו של כל מי שנולד עם זוג אשכים: מתי ואיך אתה הופך מילד לגבר?

וכאן טמון הפרדוקס הגדול לפי המינגווויי. אתה לעולם לא נהיה הגבר שאתה אמור להיות. כל מה שנותר לך זה לשאת את הכישלון הזה בכבוד ובאצילות. איך? על ידי ריסון עצמי והימנעות מפטפוטים מיותרים. וכל מילה נוספת תחטא בדיוק לעיקר הגדול הזה שנוסח למופת ב"סיפורי ניק אדמס".


ארנסט המינגוויי, "סיפורי ניק אדמס" / מאנגלית: יואב כ"ץ, 309 עמ' / פן הוצאה לאור/ספרי חמד/ידיעות אחרונות.

(אריאל קריל)

כל מה שהפסיכולוג האפרורי דוקטור וויליאם פרידריק רצה היה ששמו ייכתב בין דפי ההיסטוריה. על הדרך הוא קיווה גם לשדרג את הבית בניו הייבן שבו התגורר עם אשתו וארבעת ילדיו. פרידריק, שמעולם לא הרגיש שייך לקליקות האקדמיות הנכונות של אוניברסיטת ייל, שבה למד וחקר, חובר לעמיתה פסיכיאטרית. יחד הם מגלים את התרופה לאושר, ה"גאי-קי-דונג". העלילה משתבשת, כצפוי, כשאחד המשתתפים בניסוי בתרופה יוצא למסע נקמה מטורף שמביא לרציחתם של הפסיכיאטרית ושל בנו הצעיר של פרידריק.

הסיפור מסופר מנקודת מבטו של זאק, הבן שנולד לד"ר פרידריק לאחר רצח בנו, ונועד למלא את החלל שהוא הותיר אחריו. הסופר דירק ויטנבורן, בעבר תסריטאי ב"סטרדיי נייט לייב", בן לפסיכולוג מפורסם וג'נקי לא קטן בפני עצמו, כותב את עלילות דוקטור פרידריק ומשפחתו בכישרון, ברגישות ובהומור של עצבים חשופים. נכון, רוב הזמן לא מצליח "פרמקון" לגבש זהות - לפעמים הוא מותחן, לפעמים רומן פסיכולוגי, לפעמים סאגה משפחתית. יחד עם זאת, מדובר בספר שקשה להניח מהיד. ביוונית עתיקה, למילה "פרמקון" יש משמעות כפולה: תרופה או סם מוות. בדיוק כמו שמו של הספר, המספר ב"פרמקון" חוגג את הפסיכולוגיה ואת הפסיכיאטריה ובו זמנית מציף את כל המגרעות והסכנות שלהן.

דירק וינטבורן, "פרמקון" / תרגום: ברוריה בן-ברוך, 505 עמ' / כתר

(הדס ריבק)

האם יש כזה דבר "מד יופי", האמנם נשים אוהבות דווקא מניאקים, מהו תפקידו של השלט הרחוק במערכת יחסים והאם יש סיכוי להחיות אהבת ילדות? לואיזה דילנר, רופאה ועיתונאית בריטית, משיבה לקוראים המוטרדים מהדילמה הנצחית: כיצד לשמר זוגיות. אל תטעו - זהו לא ספר ייעוץ והכוונה אלא קובץ של שאלות ותשובות לבעיות יומיומיות. בניגוד למה שניתן אולי לחשוב, דילנר לא מבססת את תשובותיה על רגש ועל פסיכולוגיה בגרוש אלא נתמכת במחקרים שמאששים את טענותיה ומספקת תשובות מנומקות מהפן המדעי. "אהבה במספרים" הוא ספר חמוד שהפתרונות שלו לבעיות נראים אולי טריוויאליים, אבל מקבלים משנה תוקף כשהם מגובים במספרים. זהו ספר מצוין לטיסות, לנופש ובעיקר לכאלה שרוצים לבדוק היכן טעו ואיפה עומדת הזוגיות שלהם, או לברר את הסיבה שהם עדיין לבד.

לואיזה דילנר, "אהבה במספרים" / מאנגלית: אורלי מזור-יובל, 256 עמ'/ ספריית מעריב

(דוד רוזנטל)

אולי אחד הספרים הכי שנונים ומענגים שתורגמו השנה. פרדריקה האץ' היא בתם היחידה של זוג פרופסורים פסיכולוגים, המגדלים אותה במכללת נשים בוסטונית של שנות השבעים. השקפות החיים החברתיות והמלחמה למען שוויון וצדק של הזוג גינסבורג-האץ' מעצבים את פרדריקה לנערה מתבגרת חכמה ופיקחית מגילה, הניחנת במודעות עצמית, הומור סרקסטי וחוש ביקורת מפותח. לאחר שלחיי המכללה והמשפחה מגיחה מן העבר אשתו הראשונה, הצבעונית והנוטה להסתבכויות של אביה, סיפור העלילה מסתבך ומשנה את מהלך האירועים של כל הדמויות.

ליפמן היא סופרת של אבחנות דקות, הומור משובח ודרמה נטולת פאתוס; כל זה הופך את הקריאה ב"מחאה משלי" לחוויה סוחפת ולא צפויה, שמצער ממש כשהיא מסתיימת.

אלינור ליפמן, "מחאה משלי" / מאנגלית: תלמה אדמון, 357 עמ'/ ספריית מעריב

(לילך וולך)

כשחלף החורף הביט בראי ולא ראה כל שינוי בפניו. אסף את כל ניירותיו ופתקאותיו בהם רשם מה שרשם כל החורף והעתיקם למחברת.

באביב היה מטייל, יושב בבתי קפה, קורא עיתונים
בתחילת הקיץ שרף את המחברת והסתובב הרבה בחדרו.
במשך הקיץ הסתובב ברחובות ביום ובלילה.
בסתיו התכונן לעזוב את העיר
כשבא החורף נסע לעירו
לעירו חזר. לדירתו לא חזר, לאשתו לא חזר, לידידיו לא חזר, לא חזר לעבודתו, לאן חזר?
במשך שבעים וחמישה ימים ולילות כתב
לאחר מכן פרסם.
(מתוך ספרו של נפתלי יבין "ילדות ממושכת וקיץ וחורף בעיר אחרת")

נפתלי יבין מעולם לא חזר. הוא גם מעולם לא פרסם. הסופר והמחזאי הישראלי, שהתגורר באנגליה, הלך לעולמו בשנת 1972 בנסיבות טרגיות בדירתו בלונדון, והוא בן 36 בלבד. חברו, המשורר או?רי ברנשטיין, אסף את סיפוריו הקצרים וקיבץ אותם לספר היחיד של יבין, "ילדות ממושכת וקיץ וחורף בעיר אחרת".

אתם לא מכירים את נפתלי יבין, אבל קרוב לוודאי שנתקלתם בירושתו הספרותית המבצבצת, במודע או שלא במודע, מספריהם של יעקב שבתאי, יואל הופמן, אורלי קסטל-בלום ואתגר קרת.
השפה המקורית שגיבש יבין; העובדה שהוא לא כותב אלא מדבר; ההומור, האירוניה והעצב, כל כך הרבה עצב. עצב של מי שחי את כל חייו כזר. זר כילד רגיש וחכם מדי בישראל הקשוחה של שנות החמישים, זר בחיי הבוהמה הצעירה של לונדון העליזה של שנות השישים, זר במערכות היחסים הקצרות אליהן נקלע, זר בדירתו שלו. הספר, הבנוי כמין אוטוביוגרפיה בשילוב סיפורים שנלקחו מדמיון פורה במיוחד, מסתיים בחצאי סיפורים, המכילים חצאי משפטים, המעידים על נפש מרוסקת וצופים מראש את הסוף הטרגי הקרב. את יבין לא תמצאו בדוכנים בשבוע הספר, אבל בהחלט כדי לכם להקדיש עוד קצת מאמץ ולחפשו בחנויות ספרי יד שנייה.

נפתלי יבין / "ילדות ממושכת וקיץ וחורף בעיר אחרת"/ 144 עמ', כנרת (הוצאה ראשונה: מחברות לספרות)

(אייל דץ)