לבן על לבן

המקומות שאליהם מנסה הבמאי האוסטרי מיכאל האנקה להגיע בסרטיו הם בדיוק המקומות שמהם 99.9 אחוזים מהבמאים שפועלים כיום מנסים להימנע בכל מחיר. פעם אחר פעם חושפות יצירותיו המרשימות והמניפולטיביות מנגנונים אוניברסליים של הדחקה, דיכוי, אשמה, ענישה, רוע ואלימות. במקרים רבים הן עושות זאת באמצעות טקטיקה קולנועית שניתן להגדירה כ"טיפול בהלם". במקרים אחרים הן סתם גורמות לצופה לחוש שמתעללים בו נפשית.

ב"סרט לבן", סרט האימה הארטיסטי החדש ועטור השבחים שלו (שזכה בפרס "דקל הזהב" בפסטיבל קאן האחרון ומועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר ביחד עם "עג'מי"), האנקה אמנם ממשיך לחשוף, לקלף, לאנוס ולהתעלל בדמויותיו ובצופיו. המטרות של המתודה שלו דומות לאלה שסימן לעצמו בסרטיו הקודמים, אך הפעם האנקה פורש לעצמו יריעה רחבה יותר. לראיה, הוא כבר אינו עוסק בדמויות בודדות ותלושות (כפי שעשה ב"קוד סודי") או במשפחה (כפי שעשה ב"משחקי שעשוע", "שעת הזאבים" ו"מחבואים"), כי אם בקהילה שלמה. וזהו אינו החידוש היחיד. בנוסף, זהו סרטו הראשון של האנקה שעושה שימוש בווייס-אובר (עוד על כך בהמשך), ובניגוד לרוב עבודותיו, "סרט לבן" גם מצולם בשחור לבן מונוכרומטי מהמם, שמשווה לו מראה של יצירה אירופית קלאסית שנשלפה מהארכיון.

עלילת הסרט המטריד, המעיק והמרתק הזה מתרחשת בכפר פרוטסטנטי קטן בצפון גרמניה, רגע לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ומסופרת לצופים ממרחק של כמה עשורים בידי מי שהיה מורה בבית הספר של הכפר. "לא ברור עד כמה הסיפור שאני עומד לספר לכם הוא נכון", אומר המספר הקשיש שלנו בתחילת דבריו, "והרבה מהדברים שתשמעו כאן מבוססים על ניחושים ורכילות, אך אולי בכל זאת נוכל ללמוד מכל זה משהו". אולי באמת.

הסיפור נפתח בכך שרופא הכפר מועף מסוסו, לאחר שזה נתקל בחוט ברזל דק ובלתי נראה שנמתח בזדון לרוחב השביל שעליו דהר. מיד אחר כך מוצאת את מותה אישה קשת יום שעובדת בשדותיו של הברון המקומי. שני האירועים האלימים והלכאורה לא קשורים האלה מפרים את השלווה ואת האיזון המעמדי בכפר הפסטורלי למראה ומסמלים את תחילת התערערותו האיטית והבלתי נמנעת. עד מהרה יצטרפו אליהם עוד מספר מקרים נוספים של אלימות מסתורית ובלתי מוסברת, ואלה יכרסמו בהתמדה בחומות הצביעות, המסורת והדת ויגרמו לתושבים לחשוף את הדברים שהם כל כך עסוקים בלהדחיק ולהסתיר.

תוך כדי כך, האנקה מפליא לנווט את היצירה בין מוקדי ההתרחשות השונים והמרובים. הוא מכניס את הצופים עמוק אל תוך הקהילה הכפרית ואל תוך חייהם של הדמויות השונות שמרכיבות אותה, ועוטף את ההתרחשויות האינטימיות שנלכדות בעדשתו בשכבה דקה של פרנויה שמתפקדת כערפל. כך אנו זוכים לפגוש מספר משפחות, ממעמדות שונים (בכולן ניתן למצוא אבות אלימים), ולהיות עדים לשגרת יומם (שכוללת, בין השאר, מערכות יחסים סאדו-מזוכיסטיות, גילוי עריות ושיטות ענישה אכזריות לילדים שאינם מתנהגים יפה). מן הראוי לציין שלצד כמויות הכביסה המלוכלכת שנחשפת, השיטוט בבתיהם של בני הכפר גם מניב כמה וכמה רגעים שמצליחים להפתיע במידת הרכות והרגש שהם מכילים (למשל, הסצינה שבה בנו הצעיר של הכומר מעניק לו את הציפור שלו במתנה). כמו כן, מן הראוי לציין שהילדים שנוטלים חלק בסרט הזה הם הילדים הכי מפחידים שראיתם בחיים שלכם. קשה להוציא מהראש את המלאכים-שטנים החמודים האלה.

כמו ב"מחבואים" (ובניגוד לסרטיו המוקדמים יותר), גם ב"סרט לבן" מפגין האנקה איפוק יחסי בכל מה שקשור ליצירת מראות שיגרמו לכם לרצות לקום ולצאת מן האולם מבלי להביט לאחור. וכמו ב"מחבואים", גם כאן לא יימצאו בסופו של דבר תשובות ברורות וחותכות לתעלומה הגדולה שמרחפת מעל לראשה של היצירה. שכן התעלומה היא אף פעם לא העיקר בסרטיו של האנקה. העיקר הוא מה שהתעלומה ו/או השאלה שעומדת במרכז עושה לדמויות ולצופים, ומה שהיא מוציאה מהם. מי כאן הם האשמים? ומי כאן הם הקורבנות? אתם עוד צפויים לדסקס את העניין הזה, עם עלות הכתוביות.

האנקה אמנם מאמין בכוחו של הקולנוע, אך ברבים מסרטיו הוא גם מקפיד להדגיש את הממד השקרי של המדיום ואת חוסר אמינותו של הדימוי המצולם. דומה שב"סרט לבן", שמסופר כולו בידי אדם שאמינותו אינה ברורה (האם מקרי הדבר שדמותו של המספר היא הדמות הבוגרת היחידה שמתוארת באור חיובי?), הפוקוס של האנקה עובר להתמקד בנושא שהופיע בשוליו של "מחבואים" (בצמוד לעיסוק בעבר הקולוניאליסטי של צרפת באלג'יריה), וזהו חוסר אמינותו של הנרטיב ההיסטורי. בהקשר הזה בהחלט מפתה להציב את סרטו החדש לצד סרטו האחרון של קוונטין טרנטינו, "ממזרים חסרי כבוד". שכן האחד שיכתב את הדרך שבה מלחמת העולם השנייה הסתיימה, ואילו השני למעשה משכתב את הדרך שבה החלה הראשונה.

בתוך כך, כדאי אולי לחזור שוב על המלים שפותחות את סרטו של האנקה ("לא ברור עד כמה הסיפור שאני עומד לספר לכם הוא נכון"), ואולי גם על המלים שסוגרות את סרטו של טרנטינו ("זו עשויה להיות יצירת המופת שלי"). כי השקרים המצולמים של האנקה מעולם לא היו חדים וחודרניים כל כך. ובהחלט יש מצב ש"סרט לבן" הוא המאסטרפיס שלו. לכו לצפות בו.