לאורך כל השנים, תחושה אחת היתה משותפת לכל הנערים בעולם: הרצון שהאדמה תבלע אותם. כן, שתבקע תחת רגליהם ותעלים אותם רגע לפני שהנערה שהם אוהבים חולפת על פניהם במסדרון ושנייה לפני שהבריון הבית ספרי עובר לידם מהצד השני. בכל המצבים המתוארים לעיל, מסתמן רק פתרון אחד למצוקה - להתנדף מעל פני כדור הארץ ולחזור אליו בתור מישהו אחר.
לאורך כל השנים, חלמו כל הנערים בעולם למצוא דרך לעשות זאת, ואז הגיע הקולנוע של תחילת שנות ה-2000 וסיפק להם אותה: להפוך לגיבור על. תראו למשל את הסיפור של פיטר פרקר. הוא היה החנון של התיכון, אבל ברגע שהפך לספיידרמן זכה סוף כל סוף בעליונות מוחלטת על הסובבים אותו. כך הוא אפילו הצליח לבטא את המאוויים שלו כלפי בת השכן - העובדה שקורי העכביש היוצאים מכפות ידיו אינם אלא זרע היא כבר מוסכמה ידועה. לא במקרה הפכה דווקא "ספיידרמן" לסדרת סרטי גיבורי העל המצליחה של העשור האחרון. היא הגיעה למעמד זה מפני שריככה את החרדות של קהל היעד בצורה הטובה ביותר. במשך שעתיים, החרדות האלה התנקזו לתוך פיטר פרקר והתאדו באמצעות ספיידרמן.
אם כך, זה היה צפוי כי בשלב מסוים יגיע גם סרט על אדם מן השורה שמבקש ללכת בעקבות הייצוגים הקולנועיים של איש העכביש ודומיו - בדיוק כפי שבעבר הופיעו סרטים על אנשים שקיבלו השראה מגיבורי מערבונים. כיאה לעידן האינסטנט, התהליך מתרחש כבר באביב הראשון של העשור החדש. זה קורה בסרט "קיק אס" - עיבוד לחוברות קומיקס מצליחות בעלות אותו שם המציג בפנינו את דמותו האומללה של דייב ליזוסקי (אהרון ג'ונסון החינני, שאותו אפשר לראות עכשיו גם ב"נער משום מקום"), הסובל מכל חבלי הייסורים האפשריים של הנעורים. אך במקום לירות בעצמו כפי שעשה ורתר הצעיר, הוא מבין כי העידן המודרני סיפק לו חלופה סימפטית יותר לאמץ לעצמו זהות של גיבור על.
מכיוון שעקיצת העכביש מבוששת להגיע, מפנים דייב כי גם את שלב הטרנספורמציה ההכרחי הוא יצטרך לעבור בעצמו. אך הוא יודע כי כל עוד ימצא את התלבושת ההולמת, יצטייד באביזרי הלחימה המתאימים ובעיקר יגייס מספיק אמונה עצמית ותמיכה מאחרים, הוא יהיה לגיבור על גם בלי כוחות על. בעצם, רק דבר אחד עדיין מפריד בינו לבין התהילה - סוגיית השם. שהרי בימינו גיבור שכזה הוא קודם כל מותג, ו"דייב ליזוסקי" אינו מצלצל טוב. לכן, מקבל על עצמו הגימנזיסט נטול החת את הכינוי "קיק אס" ויוצא לבעוט בישבניהם של הנבלים. במשימתו הראשונה, אלה דווקא הם שבועטים בו, והם עושים זאת בעוצמה שכמעט הורגת אותו. אבל דייב לא אומר נואש, בעיקר מפני שהוא יודע שאין לו מוצא אחר. וכך, ההרפתקה השנייה שלו כבר עולה יפה ואף מוציאה את שמו למרחקים. ומובן שהשמועה על מעלליו מתפשטת דרך היוטיוב, שהרי הסרט דואג להיות עדכני ככל האפשר בכל ההיבטים.
בהרפתקה השלישית של קיק אס הוא כבר פוגש שני בני תמותה נוספים שפעלו כמוהו. בשני המקרים, כיאה למוטיב האדיפלי המסורתי של ז'אנר גיבורי העל, הם עושים זאת בשל תסביכי האב שלהם - היט גירל (קלואי מורץ) היא ילדה בת 11 שנשבעה להוציא לפועל את הנקמה של אביה (ניקולס קייג') בגנגסטר שפגע בו; ואילו רד מיסט (כריסטופר מינץ-פלאס, הלוא הוא מקלאבין מ"סופרבאד") הוא נער בן 17, בנו של אותו מאפיונר, השואף לקבל דריסת רגל בעסקיה המפוקפקים של משפחתו.
השילוב של היט גירל ושל רד מיסט בעלילה חיוני גם מפני שהוא משלים את מה שדייב לא יכול לתת לה. השגרתיות שבדמות שלו מעוררת הזדהות, אך גם מגבילה אותה, ושתי הדמויות האחרות מוסיפות לסרט נופך אפל. השימוש של "קיק אס" ברד מיסט לוקח פרסונה שכולנו מכירים מהחיים ומהקולנוע - ילד השמנת המרוקן שהולך עם האף למעלה רק בגלל הכסף של אבא - ומוציאה ממנו את כל היצרים הרעים שתמיד היינו בטוחים שחבויים בו. לעומת זאת, השימוש של הסרט בהיט גירל מתבסס על כל הציפיות שלנו מהופעתה של ילדה תמימה, ואז הופך אותן על פניהן. אמנם היט גירל מתהדרת בזוג הצמות הכי חביבות שהזדמן לנו לחזות בהן אבל גם באחת מיכולות החיסול המרשימות שראינו, ולא רק יחסית לגילה ולמינה. עשרה קבין של עוצמה נשית ירדו לעולם - טים ברטון לא לקח ולו גרם מהם ל"אליס בארץ הפלאות", כך שכולם הגיעו ל"קיק אס".
בניגוד לדרדלה של ברטון, ב"קיק אס" מצליח הבמאי הבריטי מתיו ווהן לבעוט בישבן שלנו באותה חדות שבה הפציץ דיוויד בקהאם בעיטות עונשין. הליהוק נעשה בעין חדה והליווי המוזיקלי מפתיע, עשיר ומחשמל (בלי להיטי ה-EMO שמאפיינים מוצרים קולנועיים בזמן האחרון, אבל עם פרודיג'י, הספרקס וג'ואן ג'ט). ההתייחסות לקומיקס שעל פיו נעשה הסרט מוסיפה לו צבע, האזכורים לטרנדים עכשוויים מוסיפים לו עוקץ והציטוטים מסרטים קנוניים מוסיפים לו רבדים. הכוריאוגרפיה של סצינות הקרב סוחפת, האתנחתאות הקומיות משעשעות ומתוזמנות היטב, והדבק שמאחד בין כל האלמנטים הללו אינו מתמוסס לרגע.
השימוש באותם אלמנטים מזמין השוואה בין ווהן וקוונטין טרנטינו. אחרי הכל, שני היוצרים מציבים רף חדש של אלימות קולנועית, שניהם מקבלים השראה מודעת מסרג'יו ליאונה ומג'ון וו ושניהם בונים יקום של פיקציה מוחלטת כדי להשקיף על המציאות שלנו. אבל זה יהיה עוול להתייחס לווהן כמעין גלגול מחודש של טרנטינו ולהגדיר את סרטו כגרסת נעורים של "להרוג את ביל", כפי שכבר עשו שלטי הפרסומת. ווהן מוכיח כאן שהוא הרבה יותר מסתם תלמיד נוסף של הקולנוען האמריקאי, וזאת משתי סיבות.
ראשית, הדרך שבה מנסח "קיק אס" שפה קולנועית משלו והצורה שבה הוא משתעשע עם כל מה שהצופה הורגל לו, הופכת אותו למשמעותי לא פחות מ"ספרות זולה". חשוב מכך, לווהן יש את מה שלטרנטינו לא היה אף פעם - מידה של רגש. טרנטינו המיומן הוא אשף כמעט בכל החזיתות, אבל בעיניו העולם אינו אלא בדיחה אחת גדולה ומרושעת על חשבוננו, ולכן הוא אינו יודע לאהוב, אפילו לא את דניאלה פיק. לא סתם נשאל טרנטינו במסיבת העיתונאים שקיים בזמן ביקורו בארץ איך יתכן שמעולם לא הציג בסרטיו סצנת אהבה. לעומת זאת, בין כל המכות והדאחקות, משלב ווהן ב"קיק אס" שתי סצינות שכאלה, והן מהיפות, העדינות והחושניות שראינו אי פעם בסרטי נעורים. "ספרות זולה" היה מרגש כמו הפעם הראשונה שנהגת באוטו; "קיק אס" מרגש כמו הנשיקה הראשונה שלך.
ויש גם הבדל נוסף בין שני הבמאים: טרנטינו ידוע כבמאי ברוטלי שפונה לקהל בוגר. לעומת זאת, ווהן הוא שם אלמוני למדי ו"קיק אס" נראה על פניו כסרט בסגנון "ספיידרמן". לכן, אף שהוא אלים לא פחות מ"ממזרים חסרי כבוד" ולמרות הגבלת הגיל (שאף קופאי או סדרן לא מקפיד לאכוף), את האולם שבו צפיתי בסרט אכלסו בעיקר ילדים. הזאטוטים הללו קיבלו את שפיכות הדמים ברוח טובה - אחרי הכל, כפי שהסרט בעצמו מוכיח, הם רואים דברים גרועים יותר ביוטיוב. חוץ מזה, הם ידעו לאורך כל הדרך שהטובים ינצחו. לפיכך, דבר לא הפריע להם להתענג על הסרט, ונראה שהם נהנו ממנו בדיוק כמוני.
הסתכלתי על פרצופיהם מלאי העונג של הצופים זבי החוטם והתמלאתי קנאה. אמרתי לעצמי כי לאור הנסיבות סביר להניח ש"קיק אס" הוא הסרט הגדול הראשון שהם רואים בחייהם, וזה בדיוק הסרט שהייתי רוצה להתחיל איתו את הרומן שלי עם המסך הגדול. איזה כיף לילדים האלה, איזה כיף להם שבעוד כמה עשורים ישאלו אותם מה זיכרון הילדות הכי חזק שלהם מהקולנוע, והם יגידו - "כשהלכתי עם אבא שלי ל'קיק אס'". איזה כיף להם, ואיזה כיף גם לי שהייתי בצדם. כי "קיק אס" הוא לא רק סרט שגורם לך להתאהב בקולנוע, ומזכיר לך למה אתה אוהב לתת את הלב שלך למישהו אחר ולמה בכל זאת אפשר להסתובב בנחת בעולם הזה. יותר מכל, הוא סרט שגורם לך לאהוב גם את עצמך מחדש, עם או בלי חליפה של גיבור על.