מחוות ופרסי מפעל חיים הם הזדמנות אידיאלית להתרפק על העבר, בעיקר במדינה מכורה לנוסטלגיה בסדר הגודל של ישראל, אבל יקי יושע אף פעם לא הלך עם הזרם. הערב (ראשון) ייצא לדרך בשדרות פסטיבל דרום, ובמסגרת זו גם תיפתח הצדעה ליצירתו של יושע, אבל הקולנוען הוותיק, בן 59, מסרב לנצל את ההזדמנות כדי להביט אחורה בזעם.
אכן, למרות היותו נציג מובהק של דור המדבר של הקולנוע הישראלי, שאף פעם לא ליקק דבש בקופות, תמיד התעמת עם הממסד ולפעמים גם חטף מהמבקרים, הוא מעדיף להביט אחורה בקלילות. "אני לא אוהב את כל הדיבורים על זה שדור הקולנוענים שלי הלך במדבר או שכב על הגדר למען הדורות שאחריו", הוא מצהיר בראיון לוואלה! תרבות. "האמת היא אחרת: בגיל 27, בשנת 1978, הזמינו אותי לפסטיבל קאן עם 'סוסעץ'. אז הגעתי לריביירה, עם כל הציצים וכל הזוהר, וראיתי את דגל ישראל מתנופף בצד הדגלים של כל המדינות האחרות, ואמרתי לעצמי 'וואו, בזכותי הוא מתנופף שם', וזה היה מרגש וכיפי. אז זהו, אין לי סיבה להתלונן ולהתחיל לספר איך ייבשתי את הביצות. הכל בסדר".
יושע גם לא מקנא בקולנוענים שנולדו דור או שני דורות אחריו, וכתוצאה מכך נהנים מתנאי הפקה ויצירה טובים בהרבה מאלה שהיו לו "גם היום, בדיוק כמו בעבר, צריך לקרוע את התחת בשביל לעשות סרט", הוא אומר. "חוץ מזה, את הסרט העלילתי הארוך הראשון שלי, 'שלום', הוצאתי לפועל בשנת 1972 כילדון בן 21, שיא שעד היום איש לא שבר בישראל. זה לא היה פשוט, אבל הצלחתי לעשות אותו בגלל שרציתי מספיק. אז בטח שאין לי מה להתבכיין".
אל תפספס
בהתאם לזאת, אף ששילם בעבר מחיר אישי על האמירות הפוליטיות שבסרטיו, מסרב יושע לרשום את עצמו בדברי הימים של התרבות הישראלית כקדוש מעונה. יושע זוכר מן הסתם את זגוגיות הרכב שניפצו לו שוב ושוב ואת מודעות האבל שפירסמו על שמו ב-1981, השנה שבה יצר את "העיט", אחד הסרטים הראשונים שהעזו למתוח ביקורת על תרבות השכול הישראלית, אבל אין לו שום כוונה לעשות מזה עניין. "אף אחד לא הכריח אותי לעשות סרטים כאלה, אז אני לא יכול לבוא בטענות לאיש", הוא אומר. "כך או כך, לא התרגשתי מזה בזמנו ואני לא מתרגש מזה היום. מי שלא יכול לסבול את החום, שלא יהיה במטבח. גם על ירמיהו הנביא זרקו עגבניות, אבל הוא לא נשאר בבית. נו, אז עשו לי את המוות, זה קטן עלינו".
לאור כל זה, אין זה מפתיע כי יושע לא מבכה את העובדה שתמיד דיבר לקהל מצומצם יחסית. "גם במקרה זה, הבחירה היתה שלי", הוא משחזר. "תמיד משך אותי להגיד דברים שאנשים לא ירצו לשמוע, ואף פעם לא עניין אותי במיוחד לעשות את 'אסקימו לימון'. אם הייתי רוצה לעשות כסף, הייתי הולך לבורסה. עשיתי את מה שרציתי לעשות, וזה מה שחשוב. מלכתחילה החלטתי לפעול בשוליים, אז לא יכולתי להגיע רחוק יותר. בסופו של דבר ביססתי את עצמי במיינסטרים של השוליים, וזה נהדר".
במסגרת ההנצחה של יושע במיינסטרים הזה, הוציאה האוזן השלישית לפני שלוש שנים מהדורות די.וי.די של סרטיו, ובהם גם "כביש ללא מוצא" (1982) עם ענת עצמון, "מכת שמש" (1984), עם יובל בנאי הצעיר, "קשר דם" (1997) ואחרים. "מדי פעם מתקשרים מהספרייה להגיד לי שסרט כזה או אחר שלי אזל מהמלאי, וזה משמח", הוא מספר. "בגלל שגם החלטתי משום מה לככב ב'שלום', מדי פעם עוצרים אותי צעירים ברחוב ואומרים לי 'היי, זה אתה מהסרט הזה'. אני לא מספר את זה כדי להוכיח שעדיין יש לי רעמת תלתלים כמו אז אלא כדוגמה לכך שעדיין רואים את הסרטים שלי".
הצעירים שלא זכו לראות בזמן אמת איך שמוליק קראוס שורף את המסך ב"סוסעץ" יוכלו לעשות זאת גם במסכי פסטיבל דרום, שיציג מבחר נאה מעבודתו של יושע. עם זאת, מוטב כי איש לא יצפה למצוא שטיח אדום בדרך לאולם. "בעיקרון, מחוות מעניינות לי ת'תחת", מבהיר יושע. "לאור כל מה שקרה בשדרות ולאור מה ששמעתי על פסטיבל דרום ועל מכללת ספיר, שמארגנת אותו, זה נראה לי מצווה להשתתף באירוע כזה, אבל לא יותר מכך. ביקשתי גם שלא יהיו פרחים ונאומים וכל מיני דברים צפוניים כאלה".
חוץ מהקרנות של עבודותיו הקודמות, יציג הפסטיבל גם את "עוד אני הולך", סרטו החדש של יושע, עיבוד לרומן פרי עטו שטרם הוקרן בשום מסגרת. הבמאי עצמו הגדיר את הדרמה הזו כמעין אחות גדולה של "שלום". האח הקטן הוגדר כאחד הסרטים ההיפים והפוליטיים הראשונים בתולדות הקולנוע הישראלי, ו"עוד אני הולך" בודק כיצד התבגר הדור מלא התקווה, שזכה לבלות את שנותיו היפות בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. התשובה לשאלה הזו, באופן לא מפתיע, עגומה וקודרת ביותר, ובמילותיו של יושע "שלום" היה "סרט מחאה", "עוד אני הולך" הוא "סרט קינה".
"בגלל שאני מזוהה עם מחאה, גם הפעם מיהרו להזכיר את המילה הזו בהקשר של הסרט ושל הספר, אבל מבחינתי מחאה הפכה למשהו לא רלוונטי", הוא אומר. "אם איזשהו אמן עדיין קם בבוקר ומרגיש צורך לתקן, לשפר ולהכות על חטא, אז שיבורך, אבל לדעתי מחאה הפכה בישראל למשהו פאתטי ומיותר".
לו ההיסטוריה היתה מתגלגלת מעט אחרת, אפשר היה לראות במחווה גם את "אדם בן כלב". יושע וקניוק כבר כתבו בשנות ה-80 עיבוד קולנועי לרומן, אבל בסופו של דבר התגלגלו זכויות ההסרטה לידיו של פול שרדר האמריקאי. הדבר הוביל לסכסוך משפטי מתוקשר בין יושע ושותפו לשעבר, אך הבמאי אינו נוטר לו טינה ואף שמח על פריחתו המאוחרת. "תמיד היה לקניוק חשוב מאוד לזכות בהכרה כזו, אז טוב שזה קרה, כי עכשיו הוא באמת יוכל לנוח על משכבו בשלום", הוא מסכם. "על הסרט שעשה שרדר אני לא רוצה להרחיב את הדיבור, כי זה תפקידם של מבקרי קולנוע. אני יכול רק להגיד שרציתי מאוד לראות את 'אדם בן כלב' מממש את מה שהוא היה יכול להיות, וחבל לי שזה לא קרה. אני יכול גם לציין שבגרסה שלי, אורסון וולס היה אמור לשחק את התפקיד הראשי, ואצל שרדר היה זה ג'ף גולדבלום שגילם אותו, מה שמלמד על ההבדל בין איך שזה היה יכול להיראות ואיך שזה נראה בסופו של דבר. אני גם לא בטוח כי במאי עם רקע נוצרי כמו של שרדר יכול בכלל להבין את ההוויה היהודית במידה שהיתה דרושה ליצירת 'אדם בן כלב'".
שרדר ונוצרים אחרים אולי יסתקרנו מן הפרויקט הבא של יושע, שעליו הוא עמל עתה ספר העוסק ביחסים בין ישו ויהודה איש קריות. "כפי שקרה עם ישו, גם הפעם הולך יהודי להפתיע את הנוצרים", מבטיח יושע. עם זאת, על דבר אחר הוא לא יכול להתחייב "כרגע אני לא יודע להגיד אם שהרומן הזה יהפוך לספר, אבל גם במקרה של 'עוד אני הולך' לא תיכננתי בתחילה לעשות כך".
יושע גם לא תיכנן מה יגיד לסטודנטים בכיתת אמן שיקיים במהלך הפסטיבל. "אני לא כל כך אוהב את החלק התיאורטי של הקולנוע, ויכול רק לקוות כי מה שאגיד לסטודנטים יהיה כבד ויומרני פחות ממה שמלמדים אותם באוניברסיטה", הוא מודה. "אני מניח שאם קולנוען צעיר בכל זאת יאלץ אותי לתת לו עצה אחת לחיים, אציע לו ללכת עם האמת שלו, ויהי מה. בסופו של דבר, כשאתה מסתכל אחורה, אתה מגלה כי ככל ששמרת על האמת לאורך הדרך, כך אתה גם שלם יותר עם עצמך".