"כשהייתי ילד, רציתי להיות מיליארדר", נזכר הבמאי הצרפתי לורן טיראר בשיחה עם וואלה! תרבות. "חשבתי שמיליארדר זה מקצוע, משהו שקודם לומדים אותו ואז עושים אותו, אז בכל פעם ששאלו אותנו בכיתה מה אנחנו רוצים להיות כשנהיה גדולים, עניתי בפשטות 'מיליארדר'".
עם השנים, הבין טיראר (בן 43) כי זה בעצם לא כל כך פשוט להפוך למיליארדר. לכן הוא בחר כיוון מקצועי אחר לגמרי, אם כי לא בהכרח קל יותר קולנוע. בתחילה הסתפק בכתיבה על סרטים, אך בשנות האלפיים עבר אל מאחורי המצלמה. כעת, לאחר שביים את "סיפור חיי" ואת "מולייר" המצליחים, הוא שב לילדות שלו בקומדיה "החברים של ניקולא", שתפתח היום (שני) את פסטיבל הקולנוע הצרפתי המסורתי בסינמטקים ברחבי הארץ. למעשה, אפשר לומר שטיראר אף חוזר כאן לילדות של צרפת כולה, שכן הסרט מבוסס על ספרם של רנה גוסיני וז'אן-ז'אק סמפה משנות החמישים (חפשו אותו בעברית בהוצאת כתר), הנחשב לאחת הקלאסיקות הגדולות של התרבות הצרפתית; ספר שכל אזרח צרפתי, חוץ מן המהגרים כמובן, מכירים ומוקירים את הגיבור שלו ילדון זב חוטם העובר שלל חוויות בבית הספר ובחיק המשפחה.
אפשר אף לומר כי להביא אל הבד את "החברים של ניקולא" זו אחריות גדולה כמו לעבד את "חסמב"ה", אבל ההימור של טיראר הצליח והפך לאחד משוברי הקופות הגדולים של השנים האחרונות במולדתו. "בכלל לא שאלתי את עצמי אם אני נאמן לרוח הספר, וגם לא תהיתי לאיזה קהל יעד אני פונה ומה סיכויי ההצלחה שלי", אומר טיראר, שיגיע לישראל לרגל הקרנת הבכורה של הקומדיה. "האמת היא שלאורך כל הדרך, אמרתי לעצמי כי אעשה סרט שאני ארצה לראות. גם אם לעולם לא נודה בכך בפני המפיקים, בסופו של דבר זה מה שרוב הבמאים עושים בראש ובראשונה, אנחנו יוצרים את מה שאנחנו רוצים".
עושה רושם כי רבים מן הקולנוענים בצרפת רוצים כיום לחזור לאומה היפה שהיתה פעם, לפני אירועי מאי 68' ולפני מהומות המהגרים. "החברים של ניקולא" משתייך לזרם של סרטים תקופתיים, נוסטלגיים ומתקתקים, כמו "כשהנערים שרים" ו"פריז 36" של כריסטוף בארטייה, למשל.
"הייתי מודע מלכתחילה לדמיון לסרטים הללו, וזה בכלל לא מפריע לי. לא כל דבר שאתה עושה חייב להיות בהשראת הגל החדש, ומותר גם ליצור סרטים קלאסיים באופיים. אני חושב שהסיבה להתעוררות הנוסטלגית הקולקטיבית היא שקיים בצרפת געגוע לימים שבהם לא הטילו ספק באוטוריטה, וקיים גם רצון מסוים לאמץ מחדש את הערכים של התקופה הזו. עם זאת, הסרט גם מתייחס בביקורתיות לימים ההם ולאוטוריטות, ואני לועג לעונשים האבסורדיים שהיו נהוגים בזמנו במערכת החינוך ובכלל לחברה הצרפתית של אז".
איך הילדים פורקי העול של היום מגיבים כשהם רואים סרט שבו התלמידים קמים כשהמורה או המנהל נכנסים לכיתה?
"תתפלא, אבל הם דווקא אוהבים את זה. אמנם היית מצפה שילדים בדורנו יביעו מורת רוח מסרט כל כך מרובע, שהכל בו כל כך מאורגן, אבל זה דווקא מצא חן בעיני הצופים הקטנטנים. הסיבה לכך היא שיש משהו מרגיע בסדר ובריטואלים, בעיקר כשאתה ילד. אחרי הכל, זה נחמד לחזור הביתה ולדעת בביטחון מלא שמחכה לך עוף ופירה על השולחן".
גם הילדים שמככבים בסרט הצליחו להתחבר לרוח של שנות החמישים?
"היופי בסרט הוא שאנחנו רואים את ההתרחשויות מנקודת המבט של הילדים, ובגלל זה הכל בו כל כך תמים וחמוד. לכן היה לי חשוב ללהק ילדים חסרי כל ניסיון, כאלה שעוד לא איבדו טיפה מן הטוהר ומן התמימות שלהם. תהליך הליהוק דווקא היה די קל ברגע שילד כלשהו נכנס לחדר, ישר ידעתי אם הוא מתאים או לא. לעומת זאת, מלאכת העבודה עם הילדים השחקנים היתה נוראית. זו הפעם הראשונה שאני מביים ילדים, וזו המשימה הכי קשה שעמדתי בה בחיי המקצועיים".
למה זה היה כל כך קשה?
"לא נעים להגיד, אבל לעבוד עם ילדים זה כמו לעבוד עם חולי אלצהיימר. אין להם אפילו קמצוץ של ריכוז, והם שוכחים מיידית את כל מה שאתה אומר להם. כל זה יכול לעצבן מאוד, והאמת שפשוט אי אפשר לעבוד עם ילדים בלי להשתגע. למרות זאת, בטוח שעוד אשחזר את החוויה יום אחד".