כמעט ואין דבר בוגר יותר מאגדת ילדים. אולי זה בגלל שרוב הפחדים והמצוקות שלנו מתחילים כבר בילדות, אולי זה בגלל שיוצרים הכותבים לילדים נמנעים בדרך כלל מן הציניות והמלאכותיות המאפיינות כתיבה לגילאים מתקדמים יותר, ואולי זה בגלל שילדים היו מאז ומעולם יצורים בוגרים בהרבה מכפי שהתרבות המודרנית רואה בהם כיום. תהא הסיבה אשר תהא, העובדה היא שמעשיות כמו "עמי ותמי" ו"כיפה אדומה" הן כבדות ראש ואף אכזריות יותר מהחלק הארי של הספרים למבוגרים שתמצאו על המדף.
בהתאם לזאת, גם סרטי האנימציה מבית היוצר של פיקסאר מציעים חוויה עשירה בהרבה מהמוצרים ההוליוודיים הפונים לכאורה לקהל של הגדולים. כך, למשל, הציגו עשר הדקות הראשונות של "למעלה", היצירה הקודמת של האולפנים, טיפול שלם ואמיץ מאין כמוהו בסוגיות של זיקנה ומוות. המשך הסרט היה בשל ואפל לא פחות, ועתה מגיעה הקדרות הפיקסארית לשיאה ב"צעצוע של סיפור 3", קומדיית ההרפתקאות החדשה של אשפי האנימציה הממוחשבת.
אכן, יש בסרט הזה לא מעט בדיחות, שנינויות ואפילו קטעי סלפסטיק, ומובן שגם הרבה חיוכים ומתיקות, אבל קיימים בו גם מימדים רבים שהיה מפתיע לפגוש בכל סרט, קל וחומר בכזה שמתיימר להיות שובר הקופות הגדול של הקיץ. חוץ מאלימות גרפית וארוטיקה גלויה, יש כאן הכל. ארגז הצעצועים הקולנועי מכין לנו הפעם אזכורים לשואה ולמחנה המעצר גוואנטנמו, סכנות מוות מוחשיות ומיידיות, מחוות מובהקות ועוכרות שלווה למותחנים ולסרטי אימה, דמויות המייצגות רוע מוחלט ואפילו, בניגוד גמור למקובל בתרבות הנוצרית בכלל ובקולנוע האמריקאי בפרט, דמות שאינה זוכה לגאולה.
כל הדברים הללו מתפתחים בעקבות נקודת מוצא שהיא עגומה מלכתחילה: אנדי, הילד שעמד במרכז שני הסרטים הראשונים בסדרה, הגיע לרגע הגדול בחייו של כל נער אמריקאי הוא הולך לקולג'. כחלק מהשלמת תהליך ההתבגרות, עליו גם להיפרד מכל הצעצועים האהובים שליוו אותו ובעצם גם אותנו בסרטים הקודמים, ובהם וודי הקאובוי, באז האסטרונאוט, מר תפוח אדמה ואחרים. וכך, כל אלה מוצאים עצמם במעון יום לילדים, משמשים כלי משחק בידיהם של זאטוטים חדשים וחולקים שידות וארגזים עם צעצועים אחרים שנזרקו בידי בעליהם.
סביר להניח כי אם לא היה מדובר בפיקסאר, הרי שהעימות היה מתפתח בין הצעצועים ובין גורם זר כלשהו נגיד, אפשר לדמיין כי בסתם סרט אנימציה מן השורה דמותם של וודי וכל השאר היו נאלצים לאחד כוחות כדי להילחם ביזם שמתכנן להקים בניין רב קומות על שטחו של מעון היום או משהו בנאלי ורופס שכזה. אבל מכיוון שמדובר בסרט של פיקסאר, העימות הוא דווקא פנימי, על כל הקשיחות חסרת הפשרות של הדבר. וכך, מגלים מי שהיו הצעצועים של אנדי כי ביתם החדש נשלט ביד רמה בידי לוצו, דובון חביב חיצונית אך מרושע פנימית, שפיתח תיעוב סדיסטי כלפי הזולת לאחר שננטש בידי בעליו.
באופן אירוני, דווקא ההאנשה של הדובון מאפשרת לנו לראות כיצד הוא מאבד צלם אנוש. יוצרי "צעצוע של סיפור 3" מן הסתם לעולם לא יודו בכך בקול רם, אך כמעט אין ספק שדמותו נבנתה בהשראת ייצוגים קולנועיים של מפקדי מחנות ריכוז.
בהתאם לכך, לוצו מטיל טרור על כל הצעצועים שמגיעים למקום, מוחק מהם כל שמץ של חדוות חיים ושל סימפטיה לילדים, מתעלל בהם ומתמרן אותם לצרכיו. הוא עושה זאת בעזרת כמה מן הדמויות המבעיתות ביותר שנראו על המסך בשנים האחרונות, ובראשן בובת תינוק ענקית, שתומת עין ומכנית בתנועתה. בניגוד, למשל, לבובה הרצחנית צ'אקי ב"משחק ילדים", בדמות התינוק המפלצתי ב"צעצוע של סיפור 3" אין ולו טיפה של אירוניה, וגם לא רבדים רכים כלשהם. התינוק פשוט מאיים ומסוכן להחריד, וכזה הוא גם הקרב בינו לצעצועים שהיו רגילים לטיפולו החם והמפנק של אנדי, ועתה מנסים למצוא לעצמם בית אוהב אחר.
הקרב הזה הזכיר לי את "פינוקיו" לא הסרט המסורס של דיסני אלא הספר המקורי וטורד המנוחה של קרלו קולודי. כמו הספר הקלאסי, גם "צעצוע של סיפור 3" גורם ל"לב המאפליה" להיראות כמו "שרק 4". בגלל זה, התגובה המיידית של רבים מן הצופים בו היא "זה לא מתאים לילדים".
אין לי דרך להעריך את האמירה הזו, שכן כבר חציתי את גיל הילדות. כל מה שאני יכול לומר הוא כי סביר להניח שבדומה לקולודי, לאחים גרים ולמספרי מעשיות אחרים, גם התסריטאים ג'ון לסטר, אנדרו סטנטון ומייקל ארנדט והבמאי-תסריטאי לי אנקריץ' הבינו שילדים הם יצורים מפותחים מספיק כדי לעמת אותם עם חוויות תובעניות מהסוג של "צעצוע של סיפור 3". הביטו פעם בילד משחק עם הצעצועים שלו, תראו ותשמעו איזה סיפורים הוא מפתח בדמיונו, ותבינו שפיקסאר צדקו גם הפעם.
כך או כך, אם נשאיר את שאלת ההתאמה לגיל הרך בידיו של יצחק קדמן ונשפוט את הסרט אך ורק על פי הערך הקולנועי שלו, הרי שעם ובלי קשר לתובעניות שלו, מדובר בפנינה חסרת דופי. אנקריץ' יודע בדיוק מה הוא רוצה ושולט במהלכים ביד אמן: כשהוא רוצה להפחיד, הסרט מצמרר; כשהוא רוצה לרגש, הסרט מחמם לב; כשהוא רוצה להצחיק, הסרט משעשע. זוהי חוויה סוחפת לכל אורכה, שמציגה כמה מהרגעים הקולנועיים היפים של השנים האחרונות וגם מכניסה לקאנון כמה דמויות בלתי נשכחות. אם כל זה לא מספיק ואם לא די בכל השאלות שמתעוררות בעקבות קו העלילה המרכזי של הסרט, הרי שעלילת המשנה, המציגה בפנינו את מערכת היחסים בין קן וברבי, עוד תפרנס עשרות דיונים על מגדר ומיניות. בכלל, יותר מכל הסרטים הקודמים של פיקסאר, "צעצוע של סיפור 3" מותיר את הרושם שאי אפשר להכיל אותו בצפייה אחת וגם לא במאמר מסכם אחד.
התהייה אם "צעצוע של סיפור 3" פונה לילדים אך מדבר למבוגרים מאבדת מחשיבותה ברגע שמגלים כי זוהי יצירת אמנות המדברת לכולם ועל הכל: בני האדם שבו הם גם צעצועים, הצעצועים שבו הם גם בני אדם. בדיוק בגלל זה, בדומה לכל אגדות הילדים הגדולות, גם הסרט הזה מצליח להלום בנו במוסר ההשכל שלו: לא, לא תמיד הסוף הוא טוב, ולפעמים צריך להשלים עם העובדה כי מי שאהב אותך פעם לא אוהב אותך יותר. אבל מה שלא יהיה, בכל מצב, תמיד תפגוש מישהו חדש שיאהב אותך במקומו, ולא פחות ממנו.