אבי האומה: על "פעם הייתי" של אבי נשר

היום אין בישראל משמעות מיוחדת לשאלה איזה עיתון אתה קורא. כך, למשל, אפשר לראות מצביעי חד"ש ומרצ מעיינים בישראל היום, וכלי תקשורת אחר יכול להתיימר לקרוא לעצמו "העיתון של המדינה". לעומת זאת, בשנות השישים כמעט לכל זרם פוליטי וחברתי היה כאן עיתון משלו, והגבולות בין כלי התקשורת היו ברורים מאוד. בתי אב רבים פשוט לא הסכימו להכניס למעונם, אפילו לא באופן חד-פעמי, עיתון של המחנה האחר, ואחת הדרכים המהירות והיעילות ביותר לאפיין אדם היתה לבדוק במה הוא מעלעל בזמן ארוחת הבוקר. בית שבו קוראים "דבר", בית שבו קוראים "למרחב" ובית שבו קוראים "מעריב" היו שלושה בתים שונים לחלוטין, גם אם בכולם אכלו קוטג'.

"פעם הייתי", סרטו החדש של אבי נשר, מתרחש בחיפה בשנת 1968. בהתאם לכך, בחר הבמאי לאפיין את הדמויות שבו לפי העיתון שהן קוראות, והוא עושה זאת באלגנטיות, בקפדנות ובחכמה. האפיון המקורי והמדויק הזה מאפיין גם את הסרט כולו, שהוא מלאכת מחשבת בכל אחד מן הרבדים שלו. השחזור התקופתי מפואר, התסריט בנוי לתלפיות, ואף כי רוב מי שמסתובב על המסך מתהדר בעיוותים פנימיים או חיצוניים, תצוגות המשחק אמינות ונטולות מניירות. שום דבר אינו סתמי או מקרי ב"פעם הייתי", והוא מעניק לצופים את התחושה שהם או הדורות הקודמים במשפחותיהם היו יכולים להיות הגיבורים שלו.

כל זה הופך את "פעם הייתי", המבוסס חלקית על הספר "בשבילה גיבורים עפים" של אמיר גוטפרוינד, לעבודה המענגת והיפה ביותר בקריירה המפוארת מלכתחילה של נשר. אבל חשוב מכך, זהו אחד הסרטים הטובים על ישראל של שנות השישים, ובכלל אחת היצירות המורכבות והמעניינות ביותר על הדרך שבה התמודדה התרבות המקומית עם זיכרון השואה ועל הצורה שבה החלה לבנות את עצמה מחדש.

בדומה לסרטים רבים לפניו, גם "פעם הייתי" בודק מה מתרחש במעמקי נשמותיהם של המבוגרים דווקא דרך עיניו של נער. הנער הזה הוא אריק (תובל שפיר), שבדומה לרוב בני גילו באותה תקופה, אינו יודע כמעט דבר על מה שקרה "שם". הסיבה לכך היא שהוריו (דב נבון וירדן בר כוכבא), כנהוג באותם ימים, מסרבים לדבר על הנושא, ולאחר המלחמה גם לא נותרו להם קרובים או חברים שיעשו זאת. לפיכך, כמו שאר חבריו, הוא נאלץ להסתפק ברסיסי המידע שהוא מלקט, ובעיקר להתבסס על מה שנכתב בספרות הסטאלגים או בכתביו של ק.צטניק, וזאת בהנחה שהספרן המקומי החשדן (דרור קרן) מניח לו לקרוא בהם.

כל זה משתנה ברגע שבו פוגש אריק את יענקל'ה (אדיר מילר בתפקיד חייו), המתגלה כניצול מאותה עיר שבה גדל אביו. יענקל'ה מציג את עצמו כשדכן והוא אכן כזה, אך את הונו הוא מרוויח מפעילויות מפוקפקות למיניהן. את הפעילויות הללו הוא מנהל בעיר התחתית, ולשם הוא גורר גם את אריק, שהופך למעין שוליה שלו. המעבר מחיפה המהוגנת לחיפה תחתית הוא הרבה יותר מעניין גיאוגרפי – באופן אירוני, דווקא הירידה של אריק לצד האפל של העיר מאפשרת לו לשפוך סוף כל סוף אור על מה שקרה באירופה של שנות הארבעים.

אריק עושה זאת הודות לשיחות עם יענקל'ה, החושף בפניו את הדברים שחווה וראה. חשוב מכך, הנער החיפאי פורץ את רשת ההגנה שהוריו סוככו מעליו באמצעות הניצולים שיענקל'ה מפגיש אותו עמם, והם גם מספרים לאריק על עצמם וגם נוטעים בו את העוז לשוב למעונו ולבקש מאביו ומאמו לפתוח את לבם לראשונה.

בין השאר, מתיידד אריק עם משפחת גמדים שהיו שפני ניסיונות של מנגלה, ועתה מנהלים בית קולנוע המקרין סרטים משמחים בלבד, כרוח האופוריה שלאחר הניצחון במלחמת ששת הימים. אמנם המשפחה הזו נשמעת כהמצאה אמנותית בלתי סבירה, אבל היא מבוססת על אנשים שהיו באמת. זו הוכחה נוספת לכך שנשר מציג כאן סיפור שהקולנוע הישראלי היה יכול וצריך לספר מזמן, אך פשוט פחד לעשות זאת.

חשוב מכך, אריק מכיר גם את קלרה (מיה דגן), שמהות הקשר בינה ליענק'לה אינה ברורה, לא בפן האישי ולא בפן המקצועי. כל מה שאריק מצליח לגלות הוא כי קלרה סבלה בשואה את הדברים שעליהם כתב ק.צטניק בספריו. למרות גילו הצעיר, הוא גם משכיל להבין שהיא לעולם לא תאחה את הפצעים משם, ולכן אף פעם לא תאהב שוב באמת. המלחמה הסתיימה, גרמניה הנאצית הובסה, הבית היהודי קם, אבל יש אנשים שכל זה כבר היה מאוחר מדי בשבילם. יענקל'ה וקלרה, למשל, היו אנשים כאלה.

לעומת זאת, דבר אינו מאוחר מדי בשביל אריק. להיפך: מבחינתו, הכל רק מתחיל. קיץ 1968, שבו הוא מעכל לראשונה את משמעות המילה "שואה", הוא גם הקיץ שבו הוא פוגש את תמרה (נטע פורת, שהיא מעין נטע גרטי חדשה), קרובת משפחתו של אחד משכניו. הנערה החושנית מגיעה מניכר לביקור קצר בארץ, ומביאה איתה לכאן את רוח השחרור המיני שפרצה ברחבי העולם בשלהי הסיקסטיז. כך, למשל, היא מרשה לעצמה לקפוץ ללא חזייה למזרקה חיפאית, להנאתם (הרבה) של הצופים ולהנאתם של אריק וחבריו. כל החברים זוכים לראות אותה כך; רק אריק זוכה גם לגעת בה לאחר מכן.

ביקורים חפוזים כמו אלה של תמרה הם כל מה שהקולנוע ומתבגרים כמו אריק זקוקים לו, ומערכת היחסים הקצרה אך השלמה בין השניים מאפשרת לגיבור הסרט להשלים את תהליך ההתבגרות שלו – יענקל'ה דאג להבשלתו הנפשית של אריק; תמרה דאגה לצמיחתו הפיזית. עתה הוא כבר כשיר לצאת למסע הארוך, שבו יידרש לשאת על גבו את העול של בני הדור השני ולהקים בישראל חברה נורמלית, או לפחות נורמלית בהרבה מהעולם שהיה להוריהם. כיאה לסרט שבנוי מפתיחת וסגירת מעגלים, הפרולוג והאפילוג שלו מאפשרים לנו לחזות בצורה מספקת בתוצאות של המסע הזה – תוצאות שלמעשה אנו חווים מדי יום ביומו.

אכן, ההיסטוריה הקולקטיבית והמציאות העכשווית של כולנו מהדהדים לאורכו של "פעם הייתי". כאן בעצם טמונה הגדולה שלו, שעשויה להבטיח לו חיי נצח בתרבות המקומית, בצד "אפר ואבק" ו"בגלל המלחמה ההיא".

אמנם במהלך הצפייה מיטיבה הדרמה של נשר לרתק, לשעשע, להסעיר ולגרות, אך השפעתה האמיתית מתחילה לחלחל רק לאחר ירידת המסך. בשלב זה, מגלה הקהל כי ההזדהות עם הגיבור הקולנועי כה גדולה שמתעורר בו רצון לנהוג כמותו. וכך, בשובם לבתיהם, בדיוק כמו אריק בחזרתו מחיפה תחתית, גם הצופים בסרט מתמלאים בצורך ובאומץ ליצור קשר עם הוריהם או סביהם ולבקש מהם את מה שלא ביקשו בעבר – לספר להם באריכות על מה שקרה אז, בימים ההם.