רק מלגלגל על הלשון את שם הסדרה "צוות לעניין" אפשר לצלול אחורה בגעגוע ולקבל טעימה מייצגת משנות ה-80 הנפלאות. מרגש להיווכח בתום ובפשטות של אנשי ערוץ 1 של הימים ההם, כשבחרו לעברת את "A-Team" דווקא כ"צוות לעניין" והעניקו לחבורת שכירי החרב מעין ניחוח פלמ"חניקי של אחווה ורעות. סביר להניח שכיום המתרגמים היו מנסים להימנע ממבוכה ושומרים על השם המקורי, אבל בימים ההם מרדוק ובי.איי ושאר החבורה העליזה הצליחו לגעת גם בלבם של אנשי הטלוויזיה הממלכתית, ויפה להיזכר שעל אף פעילותם החריגה ונטייתם לאלימות, ארבעת השובבים נחשבו לחברמנים על הכיף כיפאק, ממש צוות לעניין.
גם בארצות הברית קיבלו בהשלמה מוזרה את מעללי החבורה, שחבריה אמנם התאפיינו בהומור ובשמחת חיים אך למעשה היו פורעי חוק שפוצצו מכל הבא ליד. כמובן שגם אז היו רפובליקנים שמרנים שיצאו נגד הסדרה וטענו שהיא הופכת את נרדפי החוק לגיבורים ומשחיתה את המוסר של ילדיהם, אבל רוב אמריקה נשבתה בקסמם של ארבעת הרובין הודים, שהיוו שילוב קסום בין לוחמים מיומנים לאנרכיסטים פרועים, בין אנשי מוסר ואחווה לכוכבי רוקנ'רול חסרי עכבות. כבר שנים שהוליווד מנסה להשלים את הסרט על מעלליהם, אך החשש הגדול תמיד ניצב שם: סף הגירויים רק עלה והקצין, ומה שריגש באייטיז לאו דווקא יצליח לעשות זאת היום, כשלכל ראפר מתחיל יש יותר שרשראות מבי.איי ולכל פרחח מ"Glee" יש כבר מוהוק. אבל עכשיו ה-"A-Team" הגיעו סופסוף למסך הגדול, ומעריציהם חוששים לא רק מעיוות של זיכרונותיהם המתוקים אלא אף מפגיעה וזילות של גיבוריהם.
אל תפספס
סרטי אקשן הם קצת כמו פורנו. על אף החיבה לשני הז'אנרים, בימינו כבר קשה לרגש את הקהל השבע. כל הפקה יכולה לארגן פיצוצים מרהיבים וביצועים של אנשי מקצוע מיומנים, אבל המנוסים שבינינו כבר מחפשים את הערך המוסף: את העלילה המקורית, את החיבור לדמויות ואת הרגש שהן יכולות לסחוט מאיתנו. לא כל סרט הוליוודי גדוש באפקטים יצליח לגרור אותנו לקולנוע, אבל ה-"A-Team", גיבורי על שכמותם, מצליחים לבצע גם את המשימה המורכבת הזאת. בדיוק בגלל הסיבות האלו אין טעם לנתח את הסרט הזה במונחים קולנועיים, כיוון שמבחינת רבים החיבור לסרט קרה הרבה לפני שרגלינו דרכו באולם. מבקרים מסוימים ודאי יטענו שהעלילה לא מספיק מהימנה או עמוקה, שהמסר שטחי ושהעיבוד הקלוקל לא נאמן למקור, אבל מבחינת מי שישב בילדותו מרותק למקלט בימי שישי אחר הצהריים, רק מחכה לראות את חניבעל לועס סיגר ואת מיסטר טי צועק "I pity the fool", כל זה לא ממש רלוונטי.
הבמאי ג'ו קרנהאן הודה ש"ניסיתי לפתח את הדמויות, מכיוון שהצופים של היום מתוחכמים ומפותחים הרבה יותר מאשר לפני 25 שנה", אך ספק אם במקרה הזה יש צורך אמיתי בדמויות עמוקות. ייסוריו של בי.איי בראקוס, למשל, שבמהלך הסרט מתחיל לסלוד מאלימות, נראים קצת מיותרים. ממתי לבי.איי יש ייסורי מצפון? גם בעיותיו הנפשיות של מרדוק, שגרמו לאשפוזו במוסד אחרי טראומת המלחמה, כבר נתפסות פחות קלילות מבעבר.
הסרט, שמתאר את התגבשות החבורה ואת הפיכתם לנרדפי חוק, מנסה להיות קצת יותר ריאליסטי, ועבור הקהל המתפתח זו בהחלט תוספת חשובה. אם בסדרה כל הכדורים שנורו לעבר הרעים נחתו ממש סנטימטרים לפני הרגליים שלהם, הפעם כבר יש ממש הרוגים (או לפחות נזקים שהם מעבר למכונית מתהפכת). במקביל הסרט לא הפריז באלמנטים אמינים (אחרי הכל, הם עדיין ה-"A-Team"), כך שלא ממש התפלאנו לראות באחת הסצינות את החבר'ה צונחים בשלום ממטוס כשהם בתוך טנק. אין ספק שלו היה מדובר בכל סרט אחר, מעללי החבורה המטופשת הזו היו מתקבלים באדישות, אך הפעם המקרה מעט טעון יותר. כשרק האזנה בחצי אוזן לצלילי נעימת הפתיחה מעלה זיכרונות נעימים וחיוך נוסטלגי על הפנים, הצופה מצטרף למסע החדש של החבורה הישנה בהנאה גדולה ומתמסר אליה בטבעיות, כאילו הם היו איתנו מאז ומתמיד.
אלמנט אחד, שצרם לי לכל אורך הסרט, המחיש את התהליכים שעברו על מעריצי "A-Team" לאורך השנים. ליאם ניסן, שמגלם את קולונל ג'ון חניבעל סמית, נראה לי צעיר מדי לתפקיד, אך בירור קצר העלה שהדבר הפוך לחלוטין: ג'ורג' פפרד, על אף שיערו הלבן לחלוטין, היה בן 55 בזמן הסדרה, בעוד ניסן כבר בן 58. בדיעבד הטעות הזו אינה מקרית, והיא רק מחדדת את הבדלי הפרספקטיבה בין הצפייה בגיל צעיר לגיל מבוגר. ממרום השנים דברים נראים אחרת, ומי שפעם נראה זקן היום מתברר כצעיר, מה שבעבר נחשב לקלאסי היום נראה סתמי, ומה שכיום מסתמן כלהיט צפוי בעתיד להתגלות כטראש.