"כשהייתי צעיר אמרו לי שאני יכול להפוך או לשוטר או לפושע. אבל היום, אני שואל אותך כך כשאתה ניצב בפני אקדח טעון, מה זה משנה?", תוהה ב"השתולים" פרנק קוסטלו, מלך הפשע של בוסטון. זו גם הקושיה שבה מתחבט דאג, גיבורו שודד הבנקים של "גנב עירוני" (בגילומו של בן אפלק, שגם ביים). כיליד צ'רלסטאון, העג'מי של בוסטון, גם דאג הועמד מיידית בפני הבחירה המקצועית הזו, וכיוון שמאז ומעולם חי תחת איומי נשק, הוא אמר לעצמו שאין באמת הבדל בין איש חוק ופורע חוק. אבל עתה, לאחר שהוא מתאהב בקלייר (רבקה הול), קורבן של אחד מפשעיו, הוא נקלע בפעם הראשונה בחייו למשבר זהות ושואל את עצמו אם עשה את הבחירה הנכונה.
"גנב עירוני", אם כך, מציף מחדש את הסוגיות שעלו ב"השתולים" וכן ב"מיסטיק ריבר", דרמת פשע נוספת שהתרחשה בבוסטון, העיר שלתוכה מזקקת הוליווד בשנים האחרונות את ההוויה האמריקאית כולה. למעשה, עבודתו השנייה של אפלק כבמאי מסכמת היטב את מרבית השאלות שצצו בשנים האחרונות בקולנוע האמריקאי, ולפיכך אין זה פלא שהפתיחה שלה כה מזכירה את תחילתו של "האביר האפל", מהבולטים בסרטי קולנוע זה.
אל תפספס
בין השאר, בודק אפלק ב"גנב עירוני" היכן עובר הגבול בין מדינת חוק ומדינת משטרה והאם הנסיבות החברתיות מכריעות מראש את גורלו של האזרח. בניסיון למצב את עצמו עוד יותר כתשובה של הדור הצעיר למרטין סקורסזי, הקולנוען שמשתמש במצלמה אבל חושב כמו כומר, אפלק גם טוען את הסרט בשלל דימויים נוצריים. העובדה שאנו צופים שוב ושוב באחת הדמויות מהלכת על המים כאילו שהיתה ישו מכוונת אותנו לנושא המרכזי שבו דן הסרט. עלילת המתח שלו מפורטת ומעוגנת בזמן ובמקום, אבל מאחורי כל זה, "גנב עירוני" עוסק במהותו בנושא אוניברסלי ביותר תהליך הגאולה של אדם.
לאור זאת, נראה כי אפלק הוא החבילה המושלמת: במאי שמכיר היטב את המורשת של הקולנוע שבו הוא פועל אבל מעניק לו גוונים אישיים; יוצר שיש לו מה להגיד אבל גם זוכר מה אמרו לפניו. אך למרות הנתונים הללו, משהו בכל זאת לא עובד ב"גנב עירוני", והמרחק בינו לבין "מיסטיק ריבר" הוא בערך כמו הפער בין "נהג מונית" ו"פרל הרבור", פאר יצירתו של אפלק בימים שהיה השחקן הכי מושמץ בהוליווד.
הסיבה לכך היא ש"גנב עירוני" הוא מקרה נדיר שבו השלם נמוך מסכום חלקיו. לכאורה, הכל כאן מתקתק כהלכה. דוגמה לכך היא האיכות של תצוגות המשחק: אפלק משכיל לנווט את הדמות שלו בשליטה מלאה ובכל זאת להחדיר בה תשוקה, והול משכנעת אותנו שהיא מסוגלת לגרום למישהו לשנות את חייו בשבילה. מסביבם, ג'רמי רנר מזריק את האדרנלין הפסיכוטי שהיה לו ב"מטען הכאב" בתור ג'יימס, חברו חסר העכבות של דאג, וג'ון האם, כוכב "מד מן", מוכיח, בתפקידו כסוכן האף.בי.איי חסר הכריזמה שרודף אחר שודדי הבנקים, שהוא מסוגל לגלם היטב דמות שונה לחלוטין מדון דרייפר דמותו של אדם.
הדופי היחיד הוא הופעתה של בלייק לייבלי כקריסטה, הנרקומנית הזנותית שמסייעת לדאג אך בסופו של דבר עלולה להפילו. הצעירה הבלונדינית נדרשת לשחזר כאן את ההופעה הנוקבת וכחולת הצווארון שהפגינה אמי ריאן ב"נראתה לאחרונה", סרטו הראשון של אפלק. ההבדל הוא שריאן היא חניכת "הסמויה" ולייבלי היא בוגרת "גוסיפ גירל", כך שזו דרישה לא הוגנת, והיא פועלת לרעת שני הצדדים.
ברור שאי אפשר לתלות חולשה של סרט שלם בחוסר תפקוד של שחקנית אחת, כך שעולה השאלה מה בכל זאת הבעיה כאן ואיך זה שמשהו לא בסדר אפילו שהכל כל כך בסדר? אולי הסיבה לכך היא שאפלק פשוט מתאמץ מדי להיות בסדר רגעי המתח והפעולה כה בנויים לפי השבלונות שהם משעממים, וההצצה לנבכי החיים בצ'רלסטאון כה מדוקדקת שהיא מתישה. חמור מכך, אפלק אמנם מיטיב לבשל ארוחת ערב משביעה, אבל לא מצליח להוסיף את התבלין שיעניק ל"גנב עירוני" את העוצמה הרגשית שהיתה במקורות ההשראה הקולנועיים שלו.
כל זה מזכיר את האמרה של הבמאי המנוח הווארד הוקס, ולפיה מה שדרוש לסרט גדול זה אפס סצנות גרועות ושלוש סצנות טובות. אמנם ב"גנב עירוני" אין אף סצנה גרועה, אבל אין בו גם שום סצנה מסעירה, ובטח לא רגע שנחרת בזיכרון. אפלק כבר התנער מתדמית השחקן הראוי לבוז, אבל ייקח זמן עד שיבסס את מעמדו כבמאי מוביל. זה בטח לא מרתיע אותו, שכן כפי כשהוא עצמו לימד את גיבורי סרטיו, ארוכה הדרך לגאולה.