"אני לא מפחד מהמוות, אני פשוט לא רוצה להיות שם כשזה יקרה", כתב וודי אלן בתחילת דרכו, ובכך סימן את מה שיהיה אחד הנושאים המרכזיים של יצירתו הענפה המצוקה הקיומית של האדם החילוני המודרני, המחפש מפלט, מופרך ככל שיהיה, מן הידיעה שהכל חסר משמעות ובר-חלוף.
וכך, מזה 30 שנה אלן עוסק בצורך לברוא לעצמנו עולם של אשליות נצחית. בתחילה, כפי שמעיד מונולוג הסיום האלגורי ב"אנני הול" על האדם הממשיך להעמיד פנים כי אחיו הוא תרנגול כדי ליהנות מן הביצים שהוא מטיל, הוא עשה זאת בצורה מופשטת. עם הזמן החל אלן לשלב בסרטיו, למשל "אליס" ו"סקופ", אלמנטים מאגיים של ממש, והמשיכה שלו למקסמי שווא מגיעה לשיאה בעבודתו האחרונה, "כשתפגשי זר גבוה ומסתורי". במקרה זה, העימות בין המציאות כפי שהיא ובין המציאות כפי שהיינו חולמים שתהיה קיים גם ברמת המשל ולא רק ברמת הנמשל.
אל תפספס
בדומה לשלוש מתוך חמש היצירות האחרונות של אלן, גם דרמה קומית זו מתרחשת בלונדון, וכמו כל סרטיו, גם הפעם העלילה פשוטה מאוד. זהו סיפורן של ארבע דמויות: הלנה (ג'מה ג'ונס), קשישה בריטית שזה עתה ננטשה בידי בעלה; בן זוגה לשעבר, אלפי (אנתוני הופקינס), שעזב אותה לטובת פרחה צעירונת בשם שרמיין (לוסי פאנץ', שחקנית בריטית מעולה שמתהדרת בדמיון מדהים לאלין); בתם, סאלי (נעמי ווטס), גלריסטית שמתאהבת במעסיק שלה, גרג (כיאה לשובר לבבות הוא מגולם בידי אנטוניו בנדרס); וחתנם, רוי (ג'וש ברולין הלא משכנע), סופר במחסום יצירה, שמבקש מצדו למצוא מוזה וגם הרבה יותר מזה בשכנתו האקזוטית דיה (פרידה פינטו, בתפקידה הבולט הראשון מאז "נער החידות ממומבאי").
כל הדמויות מפחדות מן היום שבו הכל ייגמר, כולן חוששות שלא ישאירו אחריהן דבר בעל משמעות ולכולן יש בינתיים גם שלל מועקות יומיומיות, ובכל זאת אפשר לחלק אותן לשתי מחנות מקוטבים: הלנה מאושרת, השאר אומללים. הסיבה לכך ברורה: קרוביה של הלנה מתעקשים לנתח את המתרחש בצורה גשמית ורציונלית, ובכך כורים לעצמם בור של ייאוש אינסופי.
אל תפספס
לעומת זאת, האשה חובבת הניו אייג' מוצאת לעצמה מפלט בעולם שבו מגדת העתידות חשובה יותר מרואה החשבון ושבו הנשמה עליונה על הגוף. לא אכפת לה מהרדידות של חייה, כי היא משוכנעת שהיתה בעבר ז'אן דארק. היא לא יראה מן הקץ הקרב, כי היא בטוחה שתיוולד מחדש. הצופה הרציונלי מתקשה שלא לרחם על הלנה כשהוא חוזה בה מתמכרת לכשפים ולחשים למיניהם, אבל מתקשה גם שלא לקנא בה כשהוא מבחין כמה זורחות פניה לעומת פרצופי התשעה באב של הסובבים אותה.
עצם העיסוק במרחק הבלתי ניתן לגישור בין הרציונליות והאושר אינו חדש יחסית לאלן, וגם כמה מן הגיבורים הפעם נראים כמו העתקים של דמויות מסרטיו הקודמים שרמיין היא מעין גרסה צעירה של פרל, האשה הבורה ב"רגשות", ובנדרס מזכיר את התפקיד שגילם חבייר ברדם ב"ויקי כריסטינה ברצלונה". גם השנינות שבה כתוב הסרט והפיוטיות שבה הוא מבוים אינם מפתיעים. מה שכל כך מהמם כאן הוא הדרך שבה מתאר אלן כמה כואבים יכולים להיות חיים בלי שקרים. הבמאי עושה זאת בצורה מאופקת אך חדה כתער, מלאת תבונה אבל גם נטולת פטרונות. הוא מלא אמפטיה כלפי גיבוריו, אך לא מהסס לרסק את חלומותיהם באותה עצמה שבה בנה אותם. הוא קשוב לניואנסים האנושיים הקטנים ביותר בכל אחת מן הסצנות, אך גם ממלא אותן בעומק פילוסופי. הדבר ממצה את המיטב מן הפוטנציאל הרגשי של הסרט ומאפשר לו לחלחל אט-אט בצופים ולהישאר בהם גם רבות לאחר תומו.
וכך, שאלות רבות מלוות את "כשתפגשי זר גבוה ומסתורי" בסיומו. רובן נוגעות לדמויות שלו, אבל אחת מהן גם ליוצרו מה הוביל את אלן דווקא עכשיו לקחת את המחקר הקיומי התמידי שלו ולהעלותו במדרגה? אולי אותה סיבה שהובילה ענק קולנועי מזדקן נוסף, קלינט איסטווד (80), להציב במרכז סרטו האחרון ("Hereafter") את הגבולות בין העולם הזה והעולם הבא.
אחרי הכל, אלן יהיה בן 75 בדצמבר הקרוב, ובניגוד לאמירתו המפורסמת, הוא מבין שייאלץ להיות שם כשמותו יקרה (אנחנו מאחלים לו אריכות ימים כמובן). בניגוד לגיבורת סרטו, יש גם להניח שהיוצר לא מצפה כי נשמתו תתגלגל בגוף אחר, כך שאפשר לשער כי הוא דווקא כן מפחד למות. אבל בניגוד לשאר הדמויות הריקניות בסרט זה, אלן לפחות יכול להתנחם בדבר אחד: כשיגיע תורו ללכת בדרך כל בשר ולהיבלע בחשיכה המוחלטת, הוא לכל הפחות יידע שהשאיר מאחוריו סרטים גדולים כמו "כשתפגשי זר גבוה ומסתורי".