סמל סטטוס: על "הרשת החברתית" של דיוויד פינצ'ר

אחד הדברים המעיקים ביותר בפייסבוק הוא כי וירטואלית ככל שתהיה, הרשת החברתית דווקא משקפת נאמנה את המציאות: וכך, אם אתה רואה תמונות שבהן זוגתך לשעבר עושה כיף חיים בסיישל עם החבר החדש שלה - סימן שהם אכן היו שם, ואם השרירים שלו נראים בתמונות הללו גדולים משלך - אז ככה זה באמת. אין מה לעשות, פייסבוק הוא מקום שבו תמיד מישהי שחשקת בה פעם תכתוב איפה היא אוהבת את זה בדיוק בזמן הלא נכון מבחינתך. אפשר כמובן להימנע מכל זה אם רק נפסיק לחטט בחיים של אחרים או שפשוט נחדל לשים עליהם, אבל אנחנו נמשיך לנהוג כך, כי אנחנו בני אדם, והפייסבוק מנצל זאת כדי להפיק מכך את מירב רגשי הנחיתות שאפשר.

באופן אירוני, האדם שיצר את המכשיר הקטלני הזה, ברנש צעיר בשם מארק צוקרברג היה מוצף מלכתחילה ברגשות כאלה. "הרשת החברתית", הסרט על אודותיו ועל הדרך שבה רמס את סביבתו כדי להפוך למיליארדר הצעיר בעולם, מדגיש זאת כבר בסצנת הפתיחה שלו. סצנה זו מציגה את צוקרברג (ג'סי אייזנברג) יושב בפאב עם אריקה, הבחורה היפה שעמה הוא מתרועע. בשביל רוב האנשים, ערב כזה הוא בגדר דייט, אבל בשביל גיבור הסרט מדובר בדו-קרב שבו יוכיח שהעולם לא מעריך אותו כהלכה. כמו גולש אחוז תזזית שלוחץ שוב ושוב על ריפרש כדי לראות אם כבר ענו לו למייל, הוא מתנהל בחוסר מנוחה תמידי: כשהיא עונה לו על שאלה, הוא כבר מזמן במשפט הבא; כשהיא אומרת לו משהו הוא מתעקש לקרוא בזעם בין השורות; וכשהיא פולטת אמירה כללית כלשהי הוא משוכנע שהכוונה אליו.

כל זה קורה כי בעולם של מארק צוקרברג רק הוא קיים וכל השאר הם כלים בעלי ערך אך נטולי אישיות במערכת של משחקי כוחות. בהתאם לכך, בניסיון לפתות את אריקה הוא מבטיח לה שאם תהיה שלו הוא יכניס אותה למקומות שאחרת לא היתה מגיעה אליהם. בתגובה לכך היא דווקא מחליטה לצאת ממערכת היחסים, אך לפני כן עוד מספיקה להפטיר בפניו – "אתה תמיד תחשוב שבחורות לא רוצות אותך כי אתה חנון, אבל שתדע שהן לא ירצו אותך כי אתה שמוק".

זו משוואה מדויקת למדי, אבל אריקה שכחה את עיקרון הביצה והתרנגולת: אין ספק שצוקרברג שמוק, אבל הוא כזה בגלל היותו חנון. אולי מדובר באחד האייקונים של המאה החדשה, אבל הוא מזכיר דווקא את גיבורי ספרות הדטרמיניזם החברתי של אמיל זולה – בדיוק כמוהם, גם במקרה של צוקרברג, הנסיבות החברתיות גזרו לעד את גורלו. לא זו בלבד שהוא נולד כיהודי לא מיוחס ולא נאה בארצות הברית, שהחברה בה מעמדית כמעט כמו בהודו, אלא שהוא נחת גם במגדל השן שלה – אוניברסיטת הרוורד.

במקום זה, איש כבר לא יתרשם מן התבונה שלו, שהרי רבים מסביבו קיבלו את הציון הגבוה ביותר במבחנים הפסיכומטריים. ההבדל הוא שבניגוד אליו, לסטודנטים המבריקים הללו יש גם הורים מקושרים שיכולים להרים טלפון לנשיא האוניברסיטה, שרירים שמאפשרים להם להיות הקפטנים של נבחרת החתירה וגם כל מה שצריך כדי לפתוח את הדלתות למועדוני האחווה למיניהם. מוחו מורה לו לזלזל בכל אלה, אבל הלב שלו – והרי אפילו ליצור כמו צוקרברג יש לב – גורם לו לרגשות קנאה, והשילוב בין שני אלה יוצרים בו טינה ובוז תמידיים כלפי הסובבים אותו.

הדרמה לא נוצרת מכך שהברווזון המכוער מסתכל על הברבורים ורוצה להיות אחד משלהם – את זה אפשר היה לסדר בקלות. היא נוצרת מכך שהוא רוצה יותר מזה – הוא רוצה להשפיל אותם; להשפיל את כל האנשים שהוא חושב שהם חושבים שהם יותר טובים ממנו. היו בהיסטוריה האמריקאית אאוטסיידרים רבים (למשל, הנשיא הנוכחי) ששאפו להגיע לצמרת כדי לדאוג לסדר חברתי מאוזן יותר. צוקרברג רוצה להגיע לשם כדי להשתין על כולם בקשת.

הדוגמה הטובה ביותר לכך מגיעה ברגעים שהם מרכז הכובד של הסרט: הדיונים המשפטיים בין מיליארדר ההיי-טק ובין שני הקורבנות הראשיים שלו. האחד הוא אדוארדו (אנדרו גרפילד), שהלך איתו לאורך כל הדרך עד שצוקרברג מחק אותו מרשימת החברים שלו, ככל הנראה כנקמה על כך שהוא תמיד היה מקובל ממנו בהרוורד; והתאומים טיילור וקמרון ווינקלווס (ארני האמר בתפקיד כפול), נסיכי הקולג', שמהם גנב צוקרברג את הקונספט של פייסבוק כדי להעמידם במקומם. הנתבע השנוא לא נלחם בהם כדי לנצח במשפט – כפי שהוא מצהיר, יש לו די והותר כסף לשלם פיצויים, וממילא הוא לא זקוק למיליוני דולרים לקניית מכונית מירוץ. אם זו היתה המטרה שלו, מלכתחילה הוא לא היה מגיע לכאן.
.
בדומה לג'ורג' קוסטנזה, שבאותו פרק אגדי של "סיינפלד" גמא מאות קילומטרים וביזבז ימים שלמים כדי להתעלות על תגובת הנגד של עמיתו לשעבר למשרד, גם לגיבור סרט זה חשוב רק דבר אחד - להראות לתובעים ולעורכי הדין המשופשפים ומלאי הביטחון שמה שלא יגידו, תמיד יהיה לו משהו שנון יותר להגיד בחזרה. רק ככה אמריקה תבין שגם עם כל הכסף שבעולם ועם החברים במקומות הנכונים איש לעולם לא יהיה טוב כמו מארק צוקרברג.

התסריט המבריק של ארון סורקין משתמש בתככים הללו סביב פייסבוק ובמיקומם בזירה בסדר הגודל של הרוורד כדי לדון במבנה של החברה האמריקאית. כיאה לשמו, הכל בסרט הזה חברתי, ואין כאן כל אלמנט לאומי או משפחתי, למשל. ביוגרפיות נוהגות לנתח פסיכולוגית את הגיבור שלהן. לרוב הן תולות את האשמה באביו ובאמו, ובכלל - מערכות היחסים בין האדם להוריו עומדות במרכזו של הקולנוע ההוליוודי, בכל ז'אנר שזה לא יהיה. אבל אף שהוא לכאורה ה-סרט האמריקאי של השנה, "הרשת החברתית" עושה דבר נדיר ונמנע מלהזכיר או להציג ולו לרגע את שארי בשרו של צוקרברג, וגם לא טורח להושיב אותו מעשית או מטאפורית על ספת הפסיכולוג. תחת זאת, הסרט מצטרף לרשימה מצומצמת של יצירות מופת שעסקו במשחקי המעמדות האמריקאים, ובהן "זר במגרש" ו"חידון האשליות".

התסריט של סורקין טוב עוד יותר משני הסרטים הללו (שנעשו בשנות התשעים והתרחשו בשנות החמישים), וזאת מפני שהוא משתמש בכלים יצירתיים יותר. כיאה לעידן שהסרט מתאר את התהוותו, שבו אתה יוצא מהמשרד לשעתיים ומגלה בשובך שיש לך יותר הודעות במייל ועדכונים בפיד מכפי שאתה מסוגל להכיל, גם "הרשת החברתית" תמיד נמצא צעד אחד קדימה. הסרט נע בערמומיות בין זמני התרחשות ומנפיק משפטי מחץ בקצב של אחד לשנייה. הוא גם בנוי בצורה כה חכמה, שככל שמיזם הפייסבוק העומד במרכזו תופס תאוצה כך הוא גם מתקדם מהר יותר ומשאיר את צופיו ואת גיבוריו עם התחושה שהם במרדף אחר פיסת מידע מהותית כלשהי.

כשם שסורקין חד הלשון ("בחורים טובים", "הבית הלבן") הוא התסריטאי המושלם לסרט שכזה, גם דיוויד פינצ'ר הוא הבמאי האידיאלי בשבילו. אחרי הכל, גם מרבית עבודותיו הקודמות - למשל, "מועדון קרב", "המשחק" ו"זודיאק" - עסקו בפער שבין הידיעה ואי-הידיעה, והבמאי יודע כיצד להשתמש בעריכה ובהעמדת הסצנה כדי לשחק עם הפער הזה. "הרשת החברתית" אף מאפשר לפינצ'ר לטפל בסוגיה נוספת שצצה תדירות בעבודתו - גבריות במשבר, והעבודה הנהדרת כתמיד שלו עם השחקנים מקנה כוח רב לטיפול בנושא.

אחת הבדיחות החבוטות ביותר כרגע היא הבלבול בין מייקל סרה ("ג'ונו", "סקוט פילגרם") וג'סי אייזנברג ("זומבילנד"), אבל כוכב "הרשת החברתית" מפריך כאן את הקלישאה הזו – סרה לעולם לא היה מצליח לגייס את תעצומות הנפש הדרושות כדי לשחק שמוק כה גדול. בצד אייזנברג, התגלית ארני האמר מצליח למלא את הדמות הכפולה שלו בעוצמה אבל גם בחוסר אונים, אנדרו גרפילד מבדל את דמותו כמעוררת אמפתיה ואפילו ג'סטין טימברלייק מבריק בתור שון פארקר, מייסד "נאפסטר" שהפך לחונך ולשותף של צוקרברג.

אם כך, בדיוק כמו פייסבוק, גם "הרשת החברתית" הוא ביצוע מושלם של רעיון מעולה. נוסף על ההנאה בזמן הצפייה, הסרט גם משגר לקאנון שורה של ציטוטים וסצינות, למשל הפתיחה והסיום המוחצים, העימות בין נשיא הרוורד לתאומים השאננים או המפגש הראשון שלנו עם פארקר. אך למרות כל זה, ההיסטריה סביב הסרט מוגזמת.

לומר ש"הרשת החברתית" הוא אחד הסרטים הטובים של השנה זה נכון, ולהזכיר אותו בהקשר של "האזרח קיין" זה בלתי נמנע, שהרי גם הסרט האגדי של אורסון וולס עסק באיל תקשורת שהתקוטט עם כולם בדרכו למעלה. עם זאת, "האזרח קיין" שינה לעד במו ידיו את השפה שבה מדבר הקולנוע, בשעה ש"הרשת החברתית" הוא בסך הכל דוגמה לאופן שבו משתנה האמנות בגלל השפה שבה מדבר הקהל. לפיכך, מי שמעמיד את שני הסרטים זה בצד זה רק מוכיח סופית כמה קלה בימינו האצבע על הלייק.

הסיבה לכך שהציבור כה כפייתי כלפי הסרט פשוטה: קיומה של קלאסיקה מלאת עומק על אודותיה של הרשת החברתית הממכרת גורמת לנו להתבייש פחות באובססיה שלנו כלפיה. הרי אם פייסבוק מספיק חשוב בשביל להיות מקור השראה ליצירת פאר קולנועית, זה לא כל כך פאתטי לשבת עליו כל היום. ובכן, אם יש דבר אחד שהסיפור של צוקרברג מלמד אותנו זה שכפייתיות מובילה בהכרח להרס, אז זו ההזדמנות לעמוד במבחן הבגרות האולטימטיבי ולהרוג שתי ציפורים במכה אחת: כתבו סטטוס "נהניתי מאוד מ'הרשת החברתית', אבל לא יותר מזה", ותחזיקו מעמד יומיים לפני שאתם נכנסים לראות כמה הגיבו לכם.