כשהחגיגה נגמרת: ראיון עם הבמאי תומאס וינטרברג

באמצע שנות התשעים, תנועת דוגמה 95 היתה הדבר הכי לוהט ומהפכני בעולם הקולנוע. חבריה של התנועה קראו לשים קץ לכל סממן מלאכותי של האמנות השביעית, והיו מגובים במניפסט כתוב היטב וכן בעשייה שזכתה לתהודה, למשל הסרטים "האידיוטים" של לארס פון-טרייר ו"חגיגה" של תומאס וינטרברג. באותו זמן, נראה היה שהחבורה הדנית הזו תהיה תשובת הניינטיז לגל החדש הצרפתי.

אבל 15 שנה לאחר מכן, דוגמה 95 היא רק זיכרון עמום. החברים בה כבר לא פועלים יחדיו, וכל אחד מהם התפצל לכיוון אחר לגמרי ולרוב גם לא שמר נאמנות לכללים שניסה להנחיל. אז מה הרקיב בממלכת דנמרק? "הקמנו את התנועה כדי למרוד בקונבנציות שהיו שגורות אז בקולנוע, אבל אז המאפיינים הסגנוניים שלנו כבר הפכו בעצמם לקונבנציה, כך שכבר לא היתה זכות קיום למרד שלנו" - כך מסביר וינטרברג, אחד מראשי התנועה, בראיון לוואלה! תרבות לרגל הבכורה הטלוויזיונית של סרטו האחרון, "סאבמרינו", שבדומה ל"חגיגה" עוסק בסודות משפחתיים, אך בניגוד אליו אין בו כמעט שמץ מהתכתיבים של הדוגמה.

"בסך הכל, זה תהליך טבעי והוא גם היה צפוי", מוסיף וינטרברג. "אחרי הכל, זה תמיד ככה באמנות: גם הג'אז התחיל בתור משהו חתרני ועכשיו הוא לגמרי אולד-סקול. אני לא חש חרטה או תחושה של כישלון, אלא להיפך. ב'סאבמרינו' אני חוזר לסגנון הקולנועי שבו פעלתי בימי הסטודנטיאליים, לפני שנכנסתי לתנועת הדוגמה, והסיבה שאני מרשה לעצמי לנהוג כך היא שהעקרונות של התנועות חדרו לקונצנזוס ובכך העברתי את שרביט הדוגמה לאחרים. בזמנו, למשל, השימוש שלנו במצלמות יד היה חדשני, אבל היום אפשר לראות אותו גם בסרטים הוליוודיים, למשל 'ברבור שחור'".

וינטרברג עצמו נטש את הדוגמה ואת דנמרק בכלל בתחילת שנות האלפיים. נישא על גלי ההצלחה של "החגיגה", הוא יצא לארצות הברית והשתמש בקרדיט שניתן לו כדי להוציא לפועל פרויקטים יומרניים – הדרמה הרומנטית-דיסוטופית "זה הכל אהבה" והמערבון המודרני "וונדי היקרה", למשל. שניהם היו כישלונות מהדהדים, והקולנוען מודה כי הדבר הכאיב לו.

"מעל הכל, זאת היתה פגיעה באגו", הוא מסביר. "רציתי לדבר לקהל וחשבתי שאני מצליח לעשות זאת, אבל התברר שהקול שלי לא היה צלול מספיק. זה מכאיב, כי כל קולנוען רוצה שיאהבו אותו, ואם זה לא קורה, אז זה מייסר אותך. אני חושב שהסיבה לשני הכישלונות היתה ש'זה הכל אהבה' ו'וונדי היקרה' הם סרטים ניסיוניים במהותם, שהציגו בליל של רעיונות ולא הלכו בהכרח אחרי כללים של עלילה או ז'אנר. אבל קולנוע הוא בסופו של דבר האמנות הכי בסיסית וקלאסית, והקהל לא מסוגל לעכל יצירות שכאלה, אז מלכתחילה לא היה לי סיכוי. למדתי את הלקח, וב'סאברמינו' חזרתי לעשות קולנוע פשוט".

מעבר לצרות המקצועיות, גם מבחינה אישית עברה על וינטרברג תקופה לא קלה. הוא התגרש מאשתו ואם שני ילדיו, והדבר שינה את חייו לחלוטין ויצר אצלו הרהורים וחרדות. כל אלה באים לידי ביטוי ב"סאבמרינו", המציג את סיפורם של שני אחים המנסים להציל את משפחתם המתפוררת.

"עד הגירושים הייתי רגיל לחלוק את האחריות על גידול הילדים, אבל פתאום מצאתי את עצמי לבד איתם", הוא מגלה. "זה עורר אצלי כל מיני חששות שלא הכרתי, למשל מה יקרה אם בטעות לא אשגיח כהלכה על אחד מהם ואם אני בכלל יכול למלא כמו שצריך את תפקידי כאב. הדרך היחידה מבחינתי להתמודד עם חששות שכאלה היא להשליך אותם על המסך, ולכן עשיתי את הסרט הזה".

אך אף ש"סאבמרינו" מוקדש למעשה לילדיו של וינטברג, הוא לא הרשה לצעיר שבהם לצפות בו. "הילדה שלי בת 15, ואפילו שהסרט קודר וקשה לצפייה, החלטתי שהיא מספיק בוגרת לראות אותו", הוא אומר. "לעומת זאת, אסרתי על ילדי בן העשר לעשות זאת. אחרי הכל, אני יודע שהיו אנשים מבוגרים שלא החזיקו מעמד במהלך הצפייה בסרט ופרצו בבכי, אז מובן שילד בגילו לא בשל לצפות בו".

הרבה בנות בדנמרק שמחו לשמוע על גירושיו של וינטרברג, שכן הבמאי, בן 41, ידוע כאחד מן הקולנוענים יפי התואר של זמננו – בערך בקנה המידה של פרנסואה אוזון, רק סטרייט. גם נערות ישראל היו יכולות להתרשם מכך בקיץ 2004, עת ביקר הבמאי הדני בישראל כאורח של פסטיבל הסטודנטים בתל אביב. עברו מאז שש שנים, אבל לווינטרברג עדיין יש זיכרונות משהותו כאן – "לא אשכח שהיה אצלכם בחור אחד שחפר לי כל הזמן על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. זה היית אתה במקרה?"

"לא, ממש לא, ואם רק תהיה הזדמנות, אשמח לבקר בישראל פעם נוספת. ממש אין לי ממה לפחד. עד כמה שאני זוכר, ישראל זה מקום שיש בו פצצות שלומדות בחוג לקולנוע, לא פצצות של פלסטינים".