סלע קיומנו: על "127 שעות" של דני בויל

כשם שאנשים שמתו בטרם עת הופכים לפעמים לקדושים מעונים בחסד ולא בזכות, גם סרטים שנגנזו בארץ זוכים לעתים שלא בצדק למעמד פולחני. לכן, צריך להבהיר כבר בהתחלה: "127 שעות" אינו מפעל אמנותי מופתי וההחלטה שלא להפיץ אותו כאן אינה אסון תרבותי. אך למרות ההסתייגויות, מדובר ביצירה יפה וסוחפת, ולכן כדאי לנצל את ההזדמנות הכמעט חד-פעמית לראותה על מסך גדול היום בסינמטק תל אביב (היא תוקרן בו גם בסוף מרץ, ובהמשך שבוע זה גם בסינמטק חולון).

העובדה שהסרט מצליח לסחוף מפתיעה בעיקר לאור הנושא שלו. לאחר שזכה לפני שנתיים באוסקר על "נער החידות ממומבאי", הקולנוען דני בויל היה יכול להרשות לעצמו לעסוק במה שרק ירצה. הבמאי הבריטי בחר לתאר את סיפור הישרדותו של ההרפתקן ארון רלסטון (ג'יימס פרנקו), שנלכד באחד מנקיקי הרי הרוקי, ולא היה יכול לחלץ את עצמו בגלל שסלע עצום נפל על זרועו הימנית.

כיוון שהסרט מתאר את 127 השעות העוברות מרגע נפילתו של רלסטון ועד קבלת ההחלטה שאולי תציל את חייו, הוא עלול היה להיות משעמם. אחרי הכל, הגיבורים היחידים בו הם צעיר שאנחנו לא יודעים עליו שום דבר מעבר לכך שהוא תקוע בנקיק, וכן סלע גדול ועקשני שמן הסתם לא יכול להיות לנו בו שום עניין. כמו כן, אמנם הסיפור שעומד במרכז "127 שעות" נקודתי וייחודי, אבל בסך הכל הוא תואם את התבנית השגרתית של ההישרדות מעוררת השראה. לפיכך, הסרט עלול היה לסבול מן הקלישאות המעושות, הנצלניות והסנטימנטליות של התבנית הזו, שכמותן ראינו רק עתה ב"סאנקטום".

אבל לפחות בשתי המערכות הראשונות שלו, משכיל "127 שעות" להתעלות מעל שתי הסכנות הללו, והוא מצליח בכך קודם כל בגלל עבודת הבימוי של בויל. הבחירה האמנותית המתבקשת לאור חומרי הגלם שבידיו היתה לגלות רצינות יתרה, אבל הקולנוען עושה את ההפך ומטפל בקורותיו של מטפס ההרים האומלל דווקא בגישה קלילה.

בויל מבין שזה שגיבורו סובל לא אומר שהצופים צריכים להתייסר גם כן, והוא מכיר גם בעובדה שמעל הכל, "127 שעות" הוא סיפור על תשוקת החיים ולכן הוא צריך בעצמו להיות מלא חיים. בהתאם לזאת, מנצל הבמאי את השליטה המוחלטת שלו בארסנל הכלים הקולנועי כדי לייצר חוויה קצבית. מסכים מפוצלים, פלאשבקים, חיתוכים מהירים ושימוש אנרגטי במוזיקה – בויל לא בוחל באף אמצעי כדי לטעון את הסרט באנרגיות, ולתת לנו את האשליה שקורים הרבה דברים גם כשלא קורה כלום.

בויל מגייס לשירותו סימן היכר נוסף שלו – חוש ההומור. כבר בסרטו הראשון, הקומדיה השחורה "חברים לרצח", הוכיח הקולנוען שכיאה לבריטי, הוא שומר על נימה אירונית יהיה הנושא אשר יהיה, והוא עושה זאת גם הפעם. סביר להניח שרוב הקולנוענים היו גודשים סרט כמו "127 שעות" בפאתוס, אבל בויל דווקא מרפד אותו בבדיחות דעת מסוימת, שאינה נובעת חלילה מאכזריות סדיסטית, אלא דווקא מאהבה גדולה לעולם.

הדבר בולט במיוחד ברגעים שבהם חודר בויל למוחו של רלסטון, ומתאר את מחשבותיו, הירהוריו ובסופו של דבר גם הזיותיו לאור מצבו הבלתי אפשרי. בסרטים קודמים מסוג זה, ההצצה לתודעתו של הלכוד כללה לרוב תקרובת של רוחניות בשקל, נצרות בגרוש וסגירת מעגלים משפחתיים מקושטת בקיטש.

לעומת זאת, ב"127 שעות" בויל מציג את המתחולל בראשו של רלסטון בצורה כבדת ראש הרבה פחות, אבל אמינה ומהנה הרבה יותר. וכך, במה שעשויים להיות רגעיו האחרונים, מטפס ההרים הצעיר אינו חושב בהכרח על ישו, אבא ואמא, אלא על הדברים שסביר להניח כי כולנו היינו מהרהרים בהם ברגעים שכאלה – חמוקיים של בחורות שאהבנו כצעירים, סדרות אנימציה שאהבנו כילדים וכיוצא בזה. בשלב מסוים בויל אף מאפשר לדמות הראשית לשבור לחלוטין את אשליית הגבר הבוגר שאמור ללבוש גיבור מעורר השראה שכמותו. בהמשך לכך, הוא שוקע בפנטזיה מוחלטת שמערבבת בין מידה שווה של מגלומניה ושל ילדותיות, וזה קורה לו בצורה כל כך אמיתית שההזדהות שלנו איתו רק גוברת.

לאמינות של הגיבור תורמת עבודת המשחק הממזרית של ג'יימס פרנקו, שמצליח לנכש מן הדמות כל סממנים של יהירות, זחיחות או בכיינות. בזכות הפוטוגניות, הכריזמה והתבונה שלו, פרנקו מצליח לתת לנו את התחושה שהדמות אינה מטפס הרים גדול מהחיים אלא מישהו שאנחנו מכירים ואפילו מישהו שהיינו רוצים להיות חברים שלו. בהתאם לכך, אנחנו עוקבים באהדה ובחרדה אחר כל מהלכיו של הגיבור הלכוד, עד שמגיע אותו רגע מצמרר, במובן המלא והטהור של המילה, שבו הוא מבין כי אם ברצונו להמשיך ולחיות בינינו הוא חייב לעשות מעשה לא-אנושי.

זוהי הפסגה של הסרט, וסביר להניח שהיא תירשם כאחד הקטעים הזכורים והמדוברים ביותר של הקולנוע בשנים האחרונות. על פניו, כל יצירת אמנות היתה רוצה להתהדר ברגע כזה, אבל היא דווקא עומדת בעוכריו של "127 שעות", שכן היא מאפילה על שאר ההתרחשויות בו. היא גם עלולה לגרום לחלק מן הקהל להתייחס בביטול ובחוסר ריכוז לכל הסצינות הקודמות לו מרוב המתנה לבואו, והיא אף עשויה לגרום למי שגילה את הסוד לפני הצפייה לנפילת מתח ולסברה שכבר אין טעם לראות אותו.

אך האמת היא שאין בכך ממש. אחרי הכל, היצ'קוק כבר הוכיח שהמתח של הצופה גדול הרבה יותר כשהוא מחכה למשהו שהוא יודע שהולך לקרות מאשר כשהוא מופתע מאיזושהי התרחשות. חוץ מזה, "טווין פיקס" נשארה סדרה מהפנטת גם אם ידעת שאבא של לורה פאלמר רצח אותה ו"משחק הדמעות" נותר סרט מטלטל גם אם היית מודע לכך ש"יש לו זין", והדברים אמורים לגבי "127 שעות".

בהקשר זה, אפשר גם לשבח את הדרך שבה מתמודד בויל עם הרגע הבעייתי הזה. בידיים לא נכונות הוא היה יכול להפוך למרתיע ולדוחה, אבל אצל הבמאי ההגון הוא מאופק ומדויק כמו הסרט כולו.

הבעיה היא דווקא עם מה שקורה לאחר הסצינה הכה מדוברת. אולי עדיף היה שהסרט יסתיים בה, שכן הדקות האחרונות שלו חסרות כל איזון. למעשה, הן הופכות אותו לכל מה שהוא לא היה קודם לכן וחותמות את הסיפור כך שהוא נראה כמו סרטון הדרכה. עד אז, נראה היה שהסרט אכן נולד מתוך החיים האמיתיים. אך בסופו של דבר, מתקבלת תחושה שהוא נעשה על פי תבנית במטרה להרביץ בנו מוטיבציה, כאילו שבויל הוא רס"ר ולא קולנוען וכאילו שאנחנו בטירונות ולא בקולנוע.

וכך, באופן אירוני, דווקא הסרט הגנוז יהפוך אולי בקרוב לכלי העזר הוויזואלי החביב על מפקדים בצה"ל, מאמני כדורגל ומדריכי טראקים לדרום אמריקה. "אין לא יכול, יש לא רוצה" הם יזעקו לפני שילחצו על פליי, ולפחות עד שתגיע הדרמה על הישרדותם של הכורים הצ'יליאנים, "127 שעות" יהיה ההמחשה האולטימטיבית לכך.