מלך המדבר: על הסרט "רנגו"

האיוולת הבלתי נסבלת של שני הפרקים האחרונים בסדרת "שודדי הקריביים" השכיחה את העובדה שהפרק הראשון בסדרה היה דווקא מעולה, שלא לומר אחד מסרטי הקיץ הטובים של תחילת העשור הקודם. הבמאי גור ורבינסקי והכוכב ג'וני דפ הצליחו להחיות את ז'אנר הפיראטים בצורה ששימרה את הנשמה הקלאסית שלו, וגם הוסיפה לו רובד מעודכן, שובבי ובעיקר מודע לעצמו, במובן הנבון והלא זחוח של המילה.

כל הרעננות הזו נעלמה בשני ההמשכונים, אבל היא חוזרת ב"רנגו", שיתוף הפעולה המחודש של ורבינסקי ודפ שמגיע עתה לאקרנים. הבמאי היה יכול לבזבז את זמנו השנה על הפרק הרביעי של "שודדי הקריביים", אבל תחת זאת טרח לברוא משהו יש מאין, והתוצאה מתגלה כאחד הסרטים המענגים של החורף.

למעשה, "רנגו" מתעלה אף על האיכויות של "שודדי הקריביים" הראשון והנפלא. עם זאת, יש בין שני הסרטים כמה מכנים משותפים, ובראשם העובדה שבדומה לקומדיית הפיראטים ההיא, גם "רנגו" מבוסס על סוגה קלאסית – המערבון במקרה זה.

בהתאם לזאת, גיבור הסרט, שאותו מדבב ג'וני דפ, הוא זיקית המנסה להציל עיירה במערב הפרוע מהתייבשות. תוך כדי כך הוא עובר מסע שיפגיש אותו עם כל הדמויות האופייניות לז'אנר, רק שהפעם כולן הפכו לחיות מדבריות, למשל נחש ולטאה. כמו כל דבר בסרט, גם המהפך הזואולוגי הזה מתגלה כהברקה, והוא מאפשר לגיבורים הקלאסיים של המערבון לקבל רובד נוסף ולהפוך בו בזמן גם לגיבורים של אגדה קסומה.

המסע של הזיקית בין האקדוחנים ופורעי החוק לשריפים והשיכורים העירוניים מאפשר לסרט גם להצדיע פחות או יותר לכל מערבון קאנוני שנעשה וגם לכמה יצירות קלאסיות בז'אנרים אחרים. אך למרות כמות הציטוטים העצומה, אין מדובר בניים-דרופינג: השיטוט של "רנגו" לאורך ההיסטוריה של המערבון סוקרת בצורה בהירה, מהנה ומחכימה את ההתפתחויות של הסוגה ושל הקולנוע הז'אנרי בכלל.

הדרך שבה "רנגו" עושה זאת בוחנת בעורמה גם קושיות כלליות יותר, ובהן השאלה כיצד נבנית מיתולוגיה ומהו הקשר בין הדימוי למציאות. וכך, כמה חודשים לאחר "מגה-מוח", שוב מגיע לבית הקולנוע סרט אנימציה שמעלה סוגיות תיאורטיות בצורה מעמיקה יותר מכמעט כל סרט עם שחקנים בשר ודם בסביבה.

כתוצאה מזאת, "רנגו" ראוי להיכלל בחומר הלימוד של שיעורי מבוא להיסטוריה של הקולנוע או של הפוסט-מודרניזם. עם זאת, הערך שלו רחוק מלהיות אקדמי בלבד. מעל הכל, מדובר בחוויה קולנועית מענגת חושים. גם אם הפתיחה של הסרט מעט מהוססת ולפרקים הוא מזדחל כמו לטאה, בסך הכל הוא מצטיין בכמעט כל אספקט ובסופו של דבר מרכיב קלחת כמעט מושלמת.

וכך, ג'וני דפ נותן כאן את תפקידו הטוב מזה שנים, ונפטר מן המניירות שבהן התפנק בסרטיו האחרונים לטובת תנופה אמיתית. בצדו חגה קולקציה נדירה של דמויות משנה שכל אחת מהן מיוחדת במינה ומעוצבת היטב, וכל אלה מזגזגים בין דיאלוגים ממזרים וחדים לקטעי פעולה סוחפים שלא היו מביישים אף מערבון.

כיוון שכך, כמעט ואפשר לשכוח שמדובר בסרט אנימציה – ולא סתם אחת, כי אם אנימציה ססגנונית ומלאת הפתעות, שלרגע אחד אינה מעושה. כל זה מרכיב קרקס מופלא של צבעים וקולות, והבמאי גור ורבינסקי מתזמר אותו ביד אמן, ומוכיח ששידרג עוד יותר מאז "שודדי הקריביים" הראשון את יכולתו להפוך את הצפייה למעין רכיבה במתקן שעשועים.

לאור זאת, ולאור העובדה ש"רנגו" הוא בכל זאת סרט אנימציה ועוד מגיע לבתי הקולנוע בישראל לרגל חופשת הפורים, אפשר אולי להתבלבל ולחשוב כי גדול ככל שיהיה הבידור שהוא מציע, הוא מיועד לילדים בלבד.

אמנם סביר להניח שגם זאטוטים יכולים ליהנות מהצפייה בו, ובכל מקרה אין בו תכנים בעייתים, אבל האמת היא שהוא ישמח בעיקר מבוגרים – לא רק מפני שיש לו ערך מוסף לעכברי קולנוע, אלא בעיקר בגלל ש"רנגו" מעוצב בעצם כהזיה אחת גדולה, מהסוג שהקהל האמריקאי היה בולע בסוף שנות השישים יחד עם כמה טבליות אל.אס.די. זהו מסוג הסרטים שגורמים לך לתהות מה הבמאי לקח לפני שהתחיל בצילומים, וברור לך שהתשובה היא שזה היה משהו טוב.

בסיכומו של דבר, "רנגו" הוא מעין שילוב של היצירות הפסיכדליות של הבמאי אלחנדרו חודורובסקי ושל הסופר האנטר ס. תומפסון יחד עם המערבונים האופראיים של סרג'יו ליאונה - וכל אלה מוזכרים בסרט מפורשות. זה שילוב די לא ייאמן כשלעצמו, קל וחומר כשהוא קורה במוצר הוליוודי עתיר תקציב לכל המשפחה, ועוד כזה שזוכה לרסק את הקופות.

אם כך, תענוג שסרט כמו "רנגו" בכלל זכה לבוא לאוויר העולם בצורה כזו, ותענוג גם לצפות בו. למעשה, הוא כה עשיר ומהנה, מלא חיים וחסר פוזות, שבתום הצפייה עולה החשק לראות אותו פעם נוספת. עם זאת, חשוב להבהיר שהרצון הוא לראות את הסרט עצמו שוב פעם ולא חס וחלילה לראות עוד שכמותו – הרי כפי שוורבינסקי ודפ כבר למדו ב"שודדי הקריביים", הדבר הכי גרוע שיכול לקרות להם עכשיו הוא שהמפיקים יגררו אותם לעשיית "רנגו: תיבה של איש מת".