מהשנייה שארט ברוט פתחו את הופעתם אמש (שישי) בבארבי בתל אביב עם "Formed A Band", הסינגל הכובש, הציני והנפלא שהשיק את הקריירה שלהם, זה נראה כמו ערב אחר. מרגע זה ואילך, זה היה ערב שבו כל הגיטרות נשמעות במקום אפילו שהן מנגנות בדיוק אותו התפקיד, כל הבדיחות של הסולן לא מעיקות וכל מיני אנשים שאתה לא סובל פתאום נראים לך נחמדים יותר - הרי בסך הכל הם הגיעו לראות להקה מצוינת בהופעה בדיוק כמוך, אז כמה גרועים הם יכולים להיות? כשמנהיג הלהקה אדי ארגוס, שהוא הרבה יותר Entertainer במובן הכי עמוק שהמונח הזה מאפשר מאשר אגדת אינדי מופנמת, המשיך עם "My Little Brother", שיר הנושא של ההיפסטרים, שבכלל אפשרו את הבאתם של להקה כמו ארט ברוט לישראל להופעה מול מאות אנשים, התחושה היתה שהנה זה שוב קורה להקה בינלאומית בסדר גודל בינוני הגיעה לתל אביב כדי להראות לישראלים איך נשמע רוקנרול שהוא חכם, שנון וכמובן מרגש.
אל תפספס
יש אנשים שמקימים להקות כי הם מחפשים בחורות ויש אנשים שמקימים להקות כי זה בדיוק מה שאבא שלהם לא רצה שהם יעשו. בכל פזמון וגם בכל סיומת שיר שבה הטיף אדי ארגוס לקהל, כל פעם בנושא אחר ("תקימו להקה!", "תפסיקו לשחק גיטר הירו!"), מוכיחים ארט ברוט שהם שם כי לא היתה להם אופציה אחרת. הם לא יכולים להיות קינגז אוף ליאון או הקילרז, שעליהם ארגוס הסתלבט במהלך ההופעה ("אתם משלמים מיליונים בשביל הזבל הזה!"), אבל יש משהו כל כך אנושי וראשוני ברצון שלהם להיות על כל במה ולרדת ממנה עם הלב של המאזינים על שיפוד. בביצוע של "Modern Art" ירד ארגוס לקהל, באקט שהזכיר קצת את הביצוע הקבוע של הג'ירפות ל"רמי מואשם באחזקת סמים קלים" אלא שהסיפור המתמשך של ארגוס על ביקורו במוזיאון היה כה מוחשי שכל פוטנציאל המועקה והניג'סיות של המעמד נעלמה. כשאתה יורה מילים מהחור של הנשמה, הן פוגעות בדיוק באזור במוח שאמור לבקר אותך וזו כנראה המשמעות של הביטוי "לדפוק את הראש".
לאחר מכן שב ארגוס לבמה. הוא נראה על סף התקף לב, אבל התחושה היתה שיעדיף למות מאשר להשאיר רגע משעמם אחד בחלל של המועדון. הסט של הלהקה היה מורכב במינון נכון משלושת האלבומים של הלהקה (עם כבוד ראוי לאלבום הבכורה) ומעט בי-סיידס. כך או כך, ממילא ארגוס שיחק כמעט עם כל שיר כאילו מדובר בפלסטלינה לרגע הוא האריך, קיצר, הפסיק באמצע, הכביד את המבטא הבריטי הכבד שלו או העלים אותו לחלוטין, המציא מילים, בלע אותן, ירד לרגע לגנוב עוד שלוק אלכוהול הכל בשביל הבידור ובשביל הדינמיות של הרגע שנמצאים בו אנשים, ששילמו כסף סביר והוגן כדי לראות בגודל טבעי את כל מה שהם דמיינו על אדי ארגוס מהשירים של ארט ברוט, ובתמורה הם קיבלו ממנו הרבה מעבר.
ארט ברוט הם לא להקה מושלמת בשום צורה, אבל המודעות שלהם לעובדה זו מאתגרת ומדרבנת אותם, כמו שחקני כדורסל נמוכים שיעשו הכל כדי להטביע על ראש הבריון של השכונה. לכן, בלי ממש להציע קונספט חדשני במוזיקה שלהם (לתדהמת ההיפסטרים ששמעו אותם מפרגנים לבוב דילן), הם הראו כמה באמת המצב של המוזיקה האלטרנטיבית בישראל רחוק מלהשביע רצון. זה לא עניין של היקף מכירות והשמעות, או אפילו היצע. זה פשוט העניין הקטן, הפעוט, אבל כנראה המשמעותי מכולם של לדעת איך להכניס חבורת אנשים לאולם אחד ולהוציא אותם משם עם אוזניים מצלצלות ועם שירה של שיכורים.
בגלל זה, בהופעה שהכותרת היחידה שלה היא "כיף", היה דבר אחד עצוב במיוחד, מבזק של מציאות בתוך כמעט שעתיים של אנרגיה טהורה: ארט ברוט היא בדיוק כל מה שאין במוזיקה הישראלית במיינסטרים, באלטרנטיב, בכל ז'אנר אפשרי. מתי זה יתהפך? לאורך ההופעה בחר ארגוס שוב ושוב באקראיות חבורת אנשים אחרת, הצביע עליה והכריז - "מעכשיו, אתם להקה". אולי הסינגל הראשון של אחת מן החבורות האקראיות הללו ייקרא "הקמנו להקה בגלל ארט ברוט" ומשם תגיע המהפכה. עד אז, את הרגעים האלו, הקצרים והמתוקים כל כך שבהם הרוקנרול קונה את הנשמה שלך מהשטן, נצטרך לקבל במבטא בריטי כבד.