בואו וניפול

כפי שאין דבר מרגש יותר מגיבור ילדות שמוכיח כי אפשר לסמוך עליו, אין אכזבה מוזיקלית גדולה יותר מאשר אמן ותיק שמגיע למפגש המחודש עם המאזינים שלו בידיים ריקות. הציפייה הזו שמורה בדרך כלל לאמנים שהיו המניע והסיבה להתאהבות במוזיקה בכללותה, והחדשנות והצבע שלהקות כמו משינה הכניסו למוזיקה הישראלית אכן גרמו לרבים להתאהב במוזיקה הזו. גם בגבולות הביקורת האובייקטיבית, "יהלומים בשמיים" מעורר קודם כל עצב גדול ששמור רק ללהקה גדולה באמת, שגם הפעם הכזיבה באלבום חלש - אפילו חלש לא פחות מ"רומנטיקה עתידנית" התמוה, שיצא לפני חמש שנים.

הבעיות של "יהלומים בשמיים" רבות. הראשונה שבהן היא שמשינה כבר לא נשמעת באולפן כמו היחידה המגובשת והמלהיבה שהיא על הבמה, כפי שאפשר היה לראות בהופעתם האחרונה במועדון הבארבי בתל אביב. אמנם יובל בנאי היה בהופעה הזו איטי וחתולי פחות מבעברו, אבל הפרסונה הבימתית שלו נשארה כריזמטית ומרתקת. לעומת זאת, ב"יהלומים בשמיים", מתגלה בנאי כמבצע המנותק מהלהקה שלו, שתמיד נמצאת לפניו במרחק של צעד וחצי לכל הפחות. את הקסם הממגנט שהפך אותו לכוכב רוקנרול ממושקף, איבד בנאי לטובת כבדות מגושמת, תואר שאף פעם לא היה חלק מהלקסיקון של משינה. התחושה היא שבשירים כמו "האושר הסמוי", "הייתי" ו"ילדה שלי", מדובר בשתי ישויות שונות שרק בטעות נקלעו לאותו אולפן.

בנאי מאכזב יחסית גם בטקסטים החלשים למדי באלבום, שהוא חתום על כולם (על כל הלחנים חתום שלומי ברכה, וגם אליהם נגיע בהמשך). לבנאי דווקא היתה בעבר התנסות מוצלחת כמחבר טקסטים באלבום שלם של משינה – "להתראות נעורים, שלום אהבה", שהיה האחרון של הלהקה לפני הפירוק ב-1995. זה היה אלבום צנוע, עדין ואפילו מרגש לפרקים, והוא הכניס לקאנון של משינה לא מעט שירים, למשל "את לא כמו כולם" ו"תחזור תחזור" כמובן.

מאז הוציא בנאי ארבעה אלבומי סולו, שבכולם היו טקסטים סבירים אך גם לא מעט נפילות למשחקי קלישאות, מהסוג שבלט ב"מעבר להרים", אלבומו האחרון והאקוסטי. והיה גם את "רומנטיקה עתידנית", כמובן, שגם במקרה שלו קשה להפריז במידת הכישלון האמנותי. מכאן הציפייה היתה שמשינה רק תטפס, בין אם לימי הגרוב המבריק של שני האלבומים הראשונים, לברק ולגאונות של "מפלצות התהילה" או אפילו לרוך ולקושי של "להתראות נעורים, שלום אהבה".

אבל במקום זאת, כותב יובל בנאי שורות כמו "באינטרנט פותח אתר של קהילה/כן אלו שיביאו לעולם את הגאולה/יש שם שירים תוצרת בית ומלא שקופיות/ואם אתה גבר תמצא שם בחורות" ("בליינד דייט"). השורות האלה כל כך מביכות את הלהקה שהמציאה שפה חדשה ברוק הישראלי ב"עתיד מתוק" וב"אישה" שאין אפילו דרך להתחיל להתמודד איתן.

הכתיבה הישירה של בנאי אינה בנויה מפשטות אנושית מקסימה ורוקנרולית אלא מפשטנות של היעדר עומק ובעיקר של היעדר יד עורך - יד מנחה שתסביר לו כי משפט כמו "ביקור בעיר, מי מכיר/יורד הלילה והיא לא די לה/הבילויים והבל הבלים/האמנות, החרמנות" לא מספקים תיאור נאמן ומרגש של הכאן ועכשיו אלא מבטאים שלומיאליות מילולית, שלא מכבדת את הווירטואוזיות שמשינה הביאה לפופ ולרוק מקומיים.

"ביקור בעיר", השיר שממנו נלקחה הדוגמה האחרונה, הוא גם דוגמה לכיוון נכון של בנאי (עם השורה היפה "הבית של אבי בלי אבי"), שמנסה להתמודד עם חייו החדשים מחוץ לתל אביב. אבל אפילו בשיר הזה, התוצאה מעוררת גלגולי עיניים לשמים ותהיה אם מדובר באותו אדם שכתב את "בנות הים".

ז'אנר נוסף שבנאי וברכה המציאו בעצמם וגם קברו בעצמם באלבום החדש הוא הסיפור, לרוב הסיפור הבלשי – זה שהגיע לדרגת אמנות ב"בלדה לסוכן כפול", "גברת שרה השכנה" (נו, בסדר, "Hurricane" של בוב דילן היה שם קודם) ו"המשפט". כמו "בלש דטקטיב" הקשה לעיכול (ולא במובן האקספרימנטלי-חיובי של המונח) מהאלבום הקודם, מציג בנאי את "לנדסמן ופולנסקי", שני בלשים שמחליטים לקחת את החוק לידיים. אבל במקום לתת את תשובת הרוקנרול לפרקים של "המגן" או של "הסמויה", מה שיוצא למשינה זה "בהיכל הצדק הגבוה, כבולים באזיקים, יודעים שרק ההדק, קובעים את החוקים". בצורה אופיינית לאלבום, זוהי שורה תלושה, שמתיימרת להיות מטאפורית וריאליסטית באותו זמן, בלי בכלל להרגיש שהיא משאירה את גיבורי הסיפור, לנדסמן ופולנסקי, "מרוסקים לחתיכות", בדיוק כפי שבנאי עצמו כתב.

כל החסרונות הללו מעלים שאלה גדולה אחת – לאן לעזאזל נעלם שלומי ברכה מ"יהלומים בשמיים"? אמנם ברור שברכה עצמו היה שם פיזית, אבל זה לא הברכה שאנחנו מכירים כאחד מחמשת הגיטריסטים המרגשים ביותר בתולדות המוזיקה הישראלית. ב"יהלומים בשמיים" אין זכר לצליל הכה ייחודי והבלתי ניתן לטשטוש שהוא העניק למשינה, מהסולו ב"שלח לי מלאך" לאחר הפזמון האחרון ועד הסולו המבריק של "בן המלך מאוהב" ב"להתראות נעורים, שלום אהבה".

הפעם, אין ולו ריף גיטרה אחד ששווה לקחת הביתה בתיק ולשלוף שוב ברגעים קשים, שלא לדבר על כך שהאלבום סובל ממחסור חמור בהומור המטורף וההזוי סטייל בלאק פרנסיס, שאפיין בעבר את מילות השירים של ברכה.

הנטייה של מבקרי המוזיקה להכריז על מותו של ז'אנר או הרכב, במיוחד לאחר רבע מאה של פעילות ובעיקר בעשור האחרון, המיידי והמעודכן כביכול, תמיד נראית כמו רצון לעורר פרובוקציה או סתם להוכיח שוב כי הנבואה ניתנה לשוטים. אבל הפעם מדובר באזעקת אמת: "יהלומים בשמיים" אינו סתם קריאת השכמה או סטירה מצלצלת אלא פסנתר שטס מהחלון ונוחת מילימטרים מאחת הלהקות המוכשרות, הכיפיות והחשובות במוזיקה הישראלית. הנחמה היחידה שמשינה יכולה לקחת איתה מהאלבום הכל כך מאכזב הזה היא הידיעה שרק דבר אחד יכול לרגש יותר מאמן שלא מאכזב אף פעם – אמן שחוזר מהשאול.