לא תודה: על אלבום הבכורה של דרייק

לפני ההיסטריה, הבלגן, התשבוחות שאכן מגיעות לדרייק ואלו שגם צריכות להעמיד אותו במקום, המילה הראשונה של הבונבון התורן של ההיפ הופ היא שוב כסף. "כסף שינה את הכל” - בשורה הזו נפתח אחד מהאלבומים היותר מצופים של 2010, אחת הקלישאות הגדולות של אמנים שמאמינים למה שאומרים עליהם ואחת מהשורות היותר מרוחקות ממאזיניהם.

הו כן, הכסף שינה את הכל, איזה בעסה. החיים קשים. לדרייק, כמו שניתן להסיק, יש הרבה על מה להלין בעולם החדש שהוא יצר בעצמו עם הרבה מוטיבציה - ובואו נודה בזה, גם עם מידה לא מבוטלת של כישרון. גאון הוא בטח לא, אבל בדרן לא רע שמצליח לרגש פה ושם - את זה חייבים לתת לילד החמוד ההוא מסדרת ההמשך של "דגראסי", זה שסיבב תעשייה שלמה עוד לפני שהוציא את האלבום שלו. בנות עומדות בתור, ביצ'ז חמדניות תופסות להן את המקום ליד הלימוזינה בחוץ, הפרומוטרים סופרים שטרות, מעצבי אופנה תופרים הבטחות, משקאות קלים מצלמים איתו פרסומות והעיתונאים, פרזיטים לוזרים שכמותם, ישאלו את אותן שאלות. אויש, החיים כאלו קשים, לעזאזל איך הכסף שינה את הכל.

בינתיים, לאחר תקופה די ארוכה של חימום מנועים, הילד (רק בן 23) מוציא את האני מאמין שלו בלייבל של ליל' וויין. האם תודו לו אחר כך? סביר להניח שכן, כי לא מדובר באלבום רע אבל בטח לא בכזה גדול כמו שמכונות הכסף רוצות לגרום לכם לחשוב, בעזרתם של כמה מתלהבונים בניכר שממהרים לקשור כתרים לראשו המסופר בקפידה של דרייק, שצריך כבר להוציא מהסיסטם שהוא גם חצי יהודי.

דרייק הוא בחור נחמד. באמת. יש שיגידו יותר מדי נחמד, אבל הוא בכל זאת ניגוד לראוותנות הגטו מנופחת השרירים של העשור הקודם, שגולמה היטב בפרסונה הנשכחת של 50 סנט. הנה מגיע נייס גיי, לכאורה נורמלי, בחור כמוני וכמוך, לעזאזל - הוא אפילו נולד בקנדה (ושוב – "דגראסי" שליטה). אבל קיים מרחק בין ההבטחה של "Far So Gone", המיקסטייפ שלו משנה שעברה (שעבר דרך להיט מטורף בשם Forever""), ועד "Thank Me Later", שהוא בסופו של דבר אלבום המלווה ברף ציפיות אידיוטי למדי, הייפ דליל תוכן בתקופה שמחפשת איך לעזאזל עושים כסף ממוצר אנכרוניסטי כמו אלבום.

צר לי אנשים, ב-"Thank Me Later" לא תמצאו את מה שהבטיחו לכם. לא, דרייק לא יציל את המשחק, למרות שהוא כן שם את הלב שלו בתוכו כמו שהוא עצמו מעיד ב-"The Resistance", אחד מהשירים היותר טובים באלבום. הוא לא יציל את המשחק כי הוא לא כמו הגיבורים שלו. אין לו את העין החדה של נאז לפרטים הקטנים שעומדים בבסיסה של טרגדיה חברתית החותרת לאסון, אין לו את נפש הג'ימי הנדריקס של אנדרה 3000 שתמיד מסוגל להגיד את הבלתי אפשרי בכזו קלות ופ'אנקיות שלא ניתן לעמוד בפניה, וכמה שינסה לסגל את הסטייל המנוזל, ליל וויין הוא בטח לא כי אף אחד הוא לא ליל' וויין.

דרייק הוא בחור טוב. גם קיד קאדי כזה, אבל בניגוד לכוכבון, יש לקאדי דמיון ויומרה ללכת על כוכבים בשמיים ומספיק כישרון אמנותי ללכת איתו - עם האיש על הירח - עד הסוף, לטוב ולרע. "כסף שינה את הכל" זה לא ללכת עד הסוף. זה להתחיל מאותו מקום שחוק - קלישאה. דרייק נופל בזה יותר מדי פעמים באלבום הזה. הוא באמת בחור טוב שעדיין לא עבר יותר מדי בחיים שלו וכבר מתבכיין ביותר מדי שירים שהצרה הגדולה ביותר שלו היא ההצלחה. איזה בעסה.

בינתיים הוא עסוק בלהיות עשיר יותר, להיות מפורסם יותר מכל סם ברחוב ולשים את המשחק כולו בכיס הג'ינס המעוצב שלו. המילים הן שלו, אגב. אמנם הוא עושה את זה יפה אבל בחייאת, ליותר מדי אנשים בעולם אין כסף לאכול וכסף בהחלט יכול לשנות להם את החיים. גם כשהוא מגיע בשטר בודד של דולר.

הבחירות של דרייק מוכיחות להרבה ספקנים עד כמה גדולה חשיבותו של האלבום שכולם אהבו לשנוא – "808s & Heartbreak" של קנייה ווסט. יחד עם אלבומו של קיד קאדי, גם באלבום של דרייק הוייב השולט הוא מינורי יחסית, קודרני, כזה שלא מחפש את האורות המנצנצים אלא יותר מרווח ומאפשר לבן אדם לספר את הסיפור שלו, לשיר אותו מהלב – כמו קנייה באלבום ההוא. ודרייק באמת מצטיין בצד הטכני של העניין. הוא בהחלט יוצא כשידו על העליונה בבחירת המפיקים (חלק מהם שותפים לאלבומו של קאדי), האורחים וההתיחסות לשירים כאל סיפור שצריך לספר.

קנייה עצמו, מפיק שני קטעים - "Show Me a Good Time", שנשמע כמו שאריות מצוינות מהאלבום ההוא, ו-"Find Your Love" הדי מאכזב בסתמיותו. Swiss Beatz נותן לדרייק עוד ממתק מהשקית הבלתי נגמרת שלו עם "Fancy", שמתחיל טוב אבל נגמר די מהר, כך שאפילו T.I לא יכול לעזור לדרייק כאן.

לעומת זאת טימבלנד מפניק אותו בשיר הנושא שמסיים את האלבום בקול ענות חלושה והכוכב האמיתי הוא Boi –1da, שנותן לדרייק את מגע הזהב שלו ב- "Up All Night", יחד עם בת טיפוחיו השנייה של ליל' ווין, ניקי מנאז' - שהיא אכן רותחת כמו שם המשפחה שלה ובטח כמו שמפמפמים לכם (אבל לא בשיר הזה, חפשו שירים אחרים שלה). הביט פצצות, ודרייק יוצא כאן עם חיוך מנצח. "Over" הוא עוד ביט מעולה של Boi-1da וגם כאן דרייק לא נופל ומקיים את ההבטחה לשיר מעולה, בעוד "Miss Me" יחד עם הבוס הכלוא לא מגיע למקום בו הוא אמור להיות – בשמיים.

גם האורחים האחרים לא עומדים בסטנדרט: ג'יי-זי דופק כרטיס אבל לא מביא חרוז אחד שעוד לא שמעתם מהפה הגדול שלו, אלישייה קיז עושה את הקסם הקרמלי שלה בפתיחה עם "Fireworks", שהוא בין שלושת השירים הטובים ביותר באלבום ויאנג ג'יזי מחרב עוד שיר בברבריות חסרת החן שלו.

דרייק לבדו זורח ב-"Karaoke", שהוא שיר טיפה פלאפי אבל עדיין מפרק, וכאמור ב-"The Resistance", אולי השיר הכי 808s באלבום, הוא מביא משהו חדש ומרענן לשולחן עמוס האורחים שהתקבץ סביבו. לא בשורה מילולית חדשה, לא משהו שעוד לא שמענו, פשוט את עצמו כמו שהוא. וכשזה נופל על הביט בוייב הנכון, מתחילים להבין על מה היתה כל המהומה מלכתחילה. אבל לדרייק אין את היכולת, ניסיון החיים ויצירת הקשר הרגשי הזה עם המאזין שלו כמו שהיו באלבומי הבכורה של ג'יי-זי, נאז, נוטוריוס ביג, סנופ, קנייה, וכן - גם של אמינם. אמנם זה לא לעניין לשפוט את הילד מ"דגראסי" על פי הסטנדרטים האלו, אבל הי - לא אני זה שקרא לו "The Greatest Ever". ובכן, הוא לא.