בעשר שנים אמינם הוכיח משהו אחד: הוא יכול להוריד חרוזים משוננים ושנונים על כל דבר שבעולם. לא משנה במה מדובר, רשימת הקניות שלכם או מרשמי התרופות שלו, תסמכו עליו שהוא יהפוך את זה לזהב. וכפי ד"ר גונזו ניסח זאת היטב ב"פחד ותיעוב בלאס וגאס", הנטייה של אנשים כאלו היא לקחת את הכישרון שלהם לקיצוניות רבה ככל האפשר. בעשור האחרון, אמינם לקח גם לקח את הקיצוניות לנקודות בהן בן אנוש נורמלי לא מסוגל לנשום, כל שכן לספר בחרוזים ובפלואו רוצח את סיפורי האימה המופלאים ביותר שנשמעו על ביט.
טיפשי, מסויט, דאחקיונר, מדויק, מצחיק או פסכופט אמינם התרוצץ במרחבים האפלים של הפרסונה הציבורית שלו ובכנות ייחודית לו סיפר לנו על ההצלחות אבל בעיקר נהנה לספר על הכישלונות המפוארים שלו. האמא, האישה והילדה סגרו את הפינה של הנשים בחייו, ואז החברים, הסמים, המילים, הביטים, המתחרים, וכל אותם אנשים שלא האמינו כי הווייט טראש הכי גדול שהיה במשחק לוקח אותו בענק ושם אותו בכיס. כמעט לאורך כל הקריירה שלו, כשזה הגיע לחיטוט עצמי ולאקסהביציוניזם קיצוני - לאמינם לא היו מתחרים במשחק שלו.
אבל אז הגיעה השתיקה, ההתמכרות למשככי כאבים ובתומה אמינם הוציא את "Relapse", אלבום חדש לאחר חמש שנות שתיקה, שהגיעו לאחר "Encore" הנוראי. "Relapse" לא היה אלבום מופתי, אבל היו בו כמה רגעים מצמררים ("3AM", "Medicine Ball"), היתה בו מחשבה ואמינם שפך את עצמו, פעם ראשונה כשהוא סחי בלטה, בתא ההקלטה. הכישלון האמנותי היחסי של האלבום אמנם לא החזירו אותו לסמים, אבל החזיר לו את הרעב להוכיח לעצמו ובטח לכל האחרים (ליל' וויין, קנייה ווסט ואחד מה קוראים אותו דרייק) מי יודע לעשות את זה הכי טוב. התחושות המעורבות בהן התקבל האלבום (במכירות הוא דווקא עף טוב) החזירו את אמינם לסיבוב נוסף על המחברת, והטייטל "Relapse 2" הוחלף במילה אחרת, חדשה באוצר המילים הבלתי נדלה של האיש "Recovery".
אל תפספס
שני דברים בולטים באלבום הכי הבי מטאל שאמינם הוציא: הראשון הוא שאין כמעט ד"ר דרה בהפקה. השני הוא שיש הרבה זעם ורעב. המסקנה: אין להיטים ושירי דאחקה בהם אמינם צריך לאמץ לעצמו מבטאים ולעושת קולות תוך כדי. סלים שיידי נשאר בבית באלבום הזה, כאן זה מארשל מאת'רס מדבר על מה שהוא הכי אוהב לדבר עליו איזה חרא בנאדם הוא. אז אמינם סחי, סבבה, את זה שמענו באלבום הקודם. אבל כשאמינם סחי ורואה איך אנשים כמו ליל' ווין, דרייק, קנייה ווסט לוקחים, כל אחד מהסיבות המוצדקות שבו, את תשומת הלב שהיתה בעבר רק שלו, הוא מתעצבן. וכשאמינם מתעצבן ואין מה שירגיע אותו ומגיעים תקליטים ששמים אותו במקום שלו: כותב המילים הכי משוגע שהיה להיפ הופ של המאה ה-21.
הרי רק אמינם יכול לכתוב שורות כמו אלו:
"Hatred was flowing through my veins / On the verge of going insane / I almost made a song dissing Lil Wayne / It's like I was jealous of him because of the attention he was getting / I felt horrible about myself / He was spittin' and I wasn't / Anyone who was buzzin' back then could have got it almost went at Kanye too / Thank God I didn't do it / I would of had my ass handed to me"
רק בפה של אמינם, השורות האלו הן לא בכיינות אימו מטופשת אלא מילים של אדם בוגר, כועס ומאוד מוכשר, שמדבר בכנות על החיים שלו. וכנות אצל אמינם זה לא לדבר על המיליונים שלו בבנק או החיים הטובים בבית ליד בריכה מוקף באנשים שלא הכיר אותם עד לפני שנה, ע"ע דרייק.
אל תפספס
הסיבה שאמינם ממשיך למכור כמו משוגע היא שגם כשהוא מתנהג כמו משוגע, הוא מדבר בכנות על הבעיות שלו וזה משהו שאנשים, כל שכן כאלו שקונים מוזיקה והולכים להופעות, רוצים לשמוע. הם רוצים שיספר להם על הבעיות שיש לכולם כפי שרק הוא יכול ולא חסרים ווייט טראש בארצות הברית שייראו באמינם את הנציג האותנטי ביותר שהיה להם, כשהוא מספר להם על השינויים שעבר כשהוא רוכב על דגימה מדויקת של בלאק סבאת' כמו ב-"Going Through Changes".
שינויים או לא, המספרים במכירות ששמו אותו פעם שישית במקום הראשון בבילבורד, מספרים שוב את אותו סיפור אמינם מציל את התעשייה מעצמה, במיוחד כשהוא מטורף והארד קור יותר מאי פעם. אין כאן צחוקים, דאחקות או להיט אחד לרפואה. שירים כמו "Cinderella Man", "Not afraid", ואפילו "WTP" לא מתקשרים עם להיטיו הגדולים שהיו הלבנים הצהובות בדרך הזהב שלו למכור כ-80 מיליון אלבומים מסביב לעולם. הפעם, אלו שירים שמראים את הדרך לגיהינום שהפכו חייו. שוב.
אז כן, האלבום הזה קשה, אפילו קשה מאד. לעזאזל, אפילו השיר עם פינק, "Won't Back Down" הוא הארד קור והשיר עם ליל' וויין, "No Love", שעל הנייר אמור להישמע אסון קלוסאלי עם הדגימה של "What is Love" של האדווי, מתגלה כוואחד נוגרה למצח, כשגם וויין וגם אמינם - ללא ספק שניים ממפרקיו הגדולים של התחביר האנגלי וממפתחי עולם דימויים הזוי במיוחד בהיפ הופ זורחים כאן ומוציאים את הטוב אחד מהשני. מספיק לשמוע את הצחקוקים של וויזי על המילים של אמינם כדי להבין איזה קטעים רצו שמה, בהקלטות.
גם השיר עם ריהאנה לא מרחם על ילדי הגן ואמינם לא מוריד את הרגל מהדוושה במכונית שדוהרת לתוך הטראומות שלו והוא אוהב כשזה כואב. אמינם טוב כשהוא נדחק לפינה ולכן הוא בדיוק הגיבור הזה שאמריקה מספרת לנו עליו יותר מדי שנים.
אל תפספס
אבל הדהרה הזו יכולה גם לעייף. בשם האלים, כמה שאמינם יכול לעייף. בין אם זו ההתעקשות שלו לשיר את הפזמונים או בין אם זו הקללה במתת האל הזו שקיבל המילים הבלתי נגמרות שלו בסופו של דבר זה מעייף. הפאנצ'ים המטורפים עדיין כאן (מייקל ג'יי פוקס חוטף כאן פעמיים), אך הם עלולים להיעלם בשמיעה רציפה של האלבום, שזו אגב משימה כמעט בלתי אפשרית לאדם הנורמלי שלא גדל בקרוואן חסר שיניים ועתיד. אבל כשזה מגיע מדי פעם, זה בא טוב.
אמנם ההפקה המוזיקלית לא עושה חיים קלים למארשל, אך הוא כבר לא מחפש את הרדיו עם קליפים בהם הוא עושה פרצופים מצחיקים. אמינם מחפש את הפרצוף של המאזין שלו, מסתכל על עצמו במראה ושר את המילים. זה משהו שקרה ודאי ליותר מדי מתבגרים בשיר "Lose Yourself". הווייב של השיר הזה אולי אחד מהשירים הטובים ביותר שהוציא האיש הוא הנר לרגליו של אמינם באלבום הזה. ישר, לפנים, עד הנשימה האחרונה. וכן, יש גם את "You May Be Gone But You're Never Over", השיר לזכרו של הראפר פרוף, חברו הטוב שמת, שגם כשאמינם מדבר עליו נדמה שהוא בעצם מדבר על עצמו. אלא שברור לכולם שאמינם, גם אחרי האלבום הזה, עוד לא אמר את המילה האחרונה שלו.