השדה האדומה: על ההופעה של ג'ואנה ניוסום

ג'ואנה ניוסום לא עשתה שום דבר פשוט בקריירה שלה, וגם הופעתה אמש (חמישי) במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב לא היתה שונה בכך. הרי ממילא הפיכתה לאייקון אינדי בעשור שקידש את הפשוט והישיר היתה סוג של הישג בלתי נתפס, ואם זה הלך – אין סיבה לסטות מהנתיב הסוטה מלכתחילה. אלא שבמעבר להופעה חיה ישנה סכנה שהקסם האולפני של ניוסום לא יצליח לעבור למדיום שדורש תשובות מיידיות מול פנים אמיתיות ואוזניים כרויות. הרי גם ככה האזנה לאלבום מלא של ניוסום (שלא לדבר על סט משולש כמו האחרון, "Have One on Me") היא משימה די מורכבת, אז שעתיים מזה?

אבל הופעה חיה היא המקום היחיד שבו אפשר להבין לגמרי למה ג'ואנה ניוסום היא שם שישרוד את הריסטארט התרבותי שכולנו נצטרך כששטף המידע יעלה על גדותיו. רק כשרואים בלייב את הגאונות המלודית, הבחירה המדויקת בשותפים ללהקה, העיבודים המלוטשים, הרגישות לאוזן בבחירת סט השירים וכמובן הקסם האישי הכובש של אחת המוזיקאיות היפות בעולם, אפשר להבין איך גורמים לכ-1,600 ישראלים – לא מספר שהרבה אמנים ישראלים יכולים להתהדר בו – לקום בהיסטריה בסוף ההופעה ולצווח כמו ילדי פסטיגל לעוד.

כך, מתוך הבנה שדרך לא פשוטה עומדת בפניהם, ניוסום פתחה עם "Bridges and Balloons" מאלבום הבכורה שלה, שיר קל לעיכול יחסית שמכניס את הקהל לאווירה, מרגיל אותם לצליל האחר שהם עומדים לחוות, צליל שמשלב בעילאיות אלמנטים של מוזיקה קלאסית שבנויים על מקצבי פופ לכל דבר – ההוק של "Cosmia", למשל, לא פחות קליט מכל ריף גיטרה של הסטרוקס. לאחר מכן, כשהקהל בפנים, ניוסום מתחילה להפיל את הפצצות של שיריה המורכבים יותר. למה הכוונה ב"מורכבים"? כמעט כל שיר של ניוסום מכיל לפחות 4-5 פניות מלודיות שכוללות שינוי קיצוני בטמפו ובסולם, וכל שינוי הוא מעין סטירה שממלאת את מצב הקשב-ריכוז מחדש ומעמיד במבחן נוסף את חושי הקליטה. בנוסף, התזמורים של ניוסום, בסיועם של המתופף והגיטריסט המעולים שלה, לא פחות מושלמים משל בריאן ווילסון מהביץ' בויז, לדוגמה, כך שגם בשירים שאורכים בין 10 ל-15 דקות אין נפילות מתח. כשלוקחים בחשבון גם את כמויות המילים שדחוסות בשיריה נטולי הפזמון לרוב (אמני קיסריה, על הרבה פחות, מביאים טלפרומטר), הרי שרק בעבור המשימה שניוסום לקחה על עצמה בהבאת שיריה לבמה מגיע לה החיבוק החם שקיבלה מהקהל הישראלי אמש.

אך אלו רק הסברים טכניים להרגשה שלנסות ולבטא אותה במילים דומה לניסיון להסביר את התחושה הפיזית של געגוע, התאהבות או אבל. המוזיקה של ניוסום היא המקום שבו חלק מהמילים נאלמות ולפעמים, רק מתוך רחמים שלה עצמה, אתה נשאר עם הברות ורסיסי מחשבות על המוזיקאית שהצליחה להפוך שירים על גרמי השמיים לקעקוע בלב של אנשים שחיים דרך האייפון. היו הרבה רגעים מאלימים כאלו, שבהן ניוסום היתה קצת כמו דויד המלך של אהוד בנאי, זה שבקצה כל אצבע שלו קרן אור: ב-"Soft As Chalk" ניוסום היתה דיווה משומנת על פסנתר, ב-"Good Intentions Paving Company" היא ריגשה בזכות טווח ווקאלי נדיר וב-"Peach, Plum, Pear" היא הראתה עד כמה היא התפתחה וגדלה מאז יצא השיר באלבום הבכורה שלה. אבל כל אלו היו יכולים לסגור הופעה בלתי רגילה. בשביל להפוך אותה לבלתי נשכחת באמת, היה צריך עוד שיר אחד.

הביצוע של ניוסום ל-"Emily", האפוס שכתבה על אחותה, הזכיר לי באופן מוזר את חצי גמר הגביע האנגלי של שנת 99' בין מנצ'סטר יונייטד לארסנל, כשריאן גיגס עבר חצי מגרש כדי להבקיע את השער שלקח את יונייטד לגמר הגביע, בו היא זכתה. בדיוק כמו השער הזה, "אמילי" היה שילוב מהפנט ונדיר של טכניקה מושלמת, כוח רצון וטיימינג – מסוג הרגעים שאתה מריץ שוב ושוב בראש, כולל כל הפניות החדות של השיר (שרובו אגב, עוסק באסטרונומיה למתחילים) כדי להבין מה בדיוק קרה שם. אמנם המהלך של גיגס לקח פחות מדקה וזה של ניוסום לקח כרבע שעה לפחות, אבל הפה הפעור לרווחה הוא התוצאה של שניהם.

מד ההנאה מהופעה משתנה מסגנון לסגנון ומשנה לשנה. יש הופעות בהן ככל שהרגליים כאבו יותר, כך כנראה שהמוזיקה הזיזה אותך. יש כאלו שבהן גרון צרוד מוכיח שהמילים שעפו לעברך פגעו בלבן של העין. אבל בסוף ההופעה של ג'ואנה ניוסום, הרגליים היו נינוחות לגמרי וגם מיתרי הקול נקיים לחלוטין, אבל את החיוך הפשוט שהאישה המסובכת הזו השאירה כמו נשיקה על המצח יהיה כבר מאוד קשה למחוק.