סבסטיאן בך: האלבום החדש של בל וסבסטיאן

העשור האחרון, ובמיוחד חמש השנים שעברו מאלבומם הקודם של בל וסבסטיאן, "The Life Pursuit", לאלבומם החדש, "Write About Love", הם אלו שמיצבו אותם כלהקה חשובה ומשפיעה שהולידה כמויות חקיינים שמזכירות את נתוני הריבוי הטבעי של האוכלוסיה הערבית או החרדית. לא צריך להיות חיית בלוגים שמחוברת לטוויטר בווריד כדי להיתקל בלהקה שמאמצת את התזמורים המרירים-מתוקים של סטיוארט מורדוק, מנהיג החבורה, את הווקאליות הווירטואוזית שלו וכמובן את המומחיות מספר אחת של הלהקה – כתיבת שירים/סיפורים/אגדות/מילים שהופכות את העיניים לניאגרה.

אולם כמו כל השפעה מבורכת, הלהקות הטובות באמת שאכלו מהידיים של מורדוק והלהקה הצליחו לא רק לשחזר את הנוסחה אלא גם לשכלל אותה: ינס לקמן, למשל, לקח את סגנון הכתיבה של מורדוק והפך את שיריו לנובלות של ממש; ואילו קמרה אובסקורה, צמד הבנות הסקוטי שהופק על ידי מורדוק עצמו, הציג צליל עשיר וסמיך בהרבה משל האבטיפוס שלה. למעשה כל תנועת ה-Twee, שבל וסבסטיאן היו לה מה שהסמיתס היו לפוסט-Pאנק של אמצע האייטיז, התמודדה עם ההשפעה הענקית של ההרכב הסקוטי באופן מכובד ויפה. מה שמותיר אותנו ב-2010 עם שאלה קשה: מי באמת צריך אלבום חדש של בל וסבסטיאן?

הריליס הקודם של מורדוק, "God Help The Girl", מעין פסקול לסרט שלא צולם, הקרין עייפות ובלבול שחיזקו את סימן השאלה שהוצב לעיל. אז, היה נראה שמפגן הכוח המרגש של "The Life Pursuit", אלבום מלא שירי כוח כנים ושורפים, התאדה לטובת מחזור - לא זה שמורדוק תמיד הואשם בו, אלא מחזור אמיתי של רעיונות ועיבודים שהפכו בגרסת המחזמר המקושקשת הזו למעיקים ומיותרים.

הנסיבות האלו הובילו למסקנה שהמבחן של "Write About Love" הוא לא רק המבחן של רוקי בלבואה מול המתאגרפים הצעירים, החזקים והשריריים ממנו, אלא של להקה חשובה שצריכה להוכיח את סיבת קיומה קודם כל לעצמה. בנקודה הזו, מורדוק והחברים היו יכולים לבחור באפשרות שלא מעט אנשים בגילו של מורדוק (42) בחרו בה: ניתוח פלסטי אגרסיבי, אוברול כולל וטבילה במעיין נעורים כימיקלי. אלא שלמרבה המזל, בל וסבסטיאן לא שכחו שהכוח שלהם הוא בעובדה שכל שיר שלהם נשמע בדיוק כמו ששיר של בל וסבסטיאן אמור להישמע, כזה שאם אתה לא מזהה תוך שניות שמדובר בשיר שלהם, אתה מבין שעבדו עליך.

ולכן, "Write About Love" הוא קודם כל אלבום של בל וסבסטיאן, ורק אחרי זה אלבום מצוין של בל וסבסטיאן. יש בו קטעים מהירים ומקסימים כמו שיר הנושא (עם השחקנית קארי מאליגן), כמו "Come On Sister" הענק וכמובן כמו "Sunday's Pretty Icons" שכל כך מזכיר את הקו הישיר שנמתח בין הסמיתס ללהקה הסקוטית שאפשר להשתגע מאושר. בהאזנה שלישית ורביעית גם הבלדות "Calculating Bimbo" (שהמשפט "I'm Your Captain For The Long Haul" הוא אחד ממשפטי השנה) נותנות את הברכייה בלב אליה התרגלו מעריצי הלהקה.

כאן חשוב גם לציין את חשיבותו של המפיק המוזיקלי טוני הופר (בק, פיניקס, אייר), שעבד עם הלהקה גם על "The Life Pursuit". הופר המשיך במגמת דחיסת הסאונד של הלהקה למוצר פריך וחטיפי, כזה שמבכר כלי נשיפה על פני כלי מיתר ונותן לגיטרה-בס-תופים נתח משמעותי בהרבה, מה שמעניק לשני אלבומיה האחרונים של הלהקה תנופה שלא היתה לה בעבר.

אבל בסופו של דבר, ההצלחה של "Write About Love" היא בהיותו אלבום שכיף לחזור אליו גם בלי לשמוע אותו. תענוג לשיר אותו במקלחת, תענוג לחלום איתו על זכייה במיליארדים והתפטרות מחיי העבודה האפורים (כמו בשיר הנושא), מרגש לחפש את מילות השירים ברשת וכואב להיזכר בזכותו בבחורה שהיית אמור להתחתן איתה לצלילי "Dirty Dream Number 2" המיתולוגי שלהם, ולתהות אם היא שמעה כבר את החדש ואם היא אוהבת אותו כמוך.

יש אלפי להקות נפלאות בעולם, חלקן אפילו טובות ובוודאי חשובות מבל וסבסטיאן, אבל מעט מאד להקות נכנסות לחיים האמיתיים כמוהם. ובכלל, לא ברור אילו מין חיים אלו בלי ששיר של בל וסבסטיאן מלווה אותם.