את "הוא היה צוחק", השיר האחרון ב-"Halcyon Digest",האלבום החדש של דירהאנטר, כתב והקליט לבד ברדפורד קוקס, הסולן והאיש הבולט בלהקה, על ג'יי ריטארד שמת בתחילת השנה. "מתיקות פולטת סבל/ עם המתיקות מגיע הסבל/ אני לא אנוח עד שלא אוכל לנשום/ אני לא יכול לנשום כשאתה מסתכל עליי", שר קוקס, כשהוא מנסה לתאר את החפיפה בין מצבו האישי לזה של ריטארד - יוצר שעל הנייר נמצא בצד השני של הנהר, אך בפועל מקביל לקוקס ביותר מדי מובנים.
בעוד שגיטרות הגאראג' של ריטארד היו האמצעי שלו להוציא את התסכול הוואייט טראשי הנטוש שלו, הגיטרות הפסיכדליות שאפיינו את היצירות המוקדמות של דירהאנטר הגיעו כדי לעטוף את הייאוש המשכיל יותר של קוקס ולעמעם אותו. אם הלוק המצחיק של ריטארד נבע מהזנחה רבת שנים ומשימוש מוגזם בסמים, המראה הפריקי של קוקס מגיע בגלל מחלת שרירים תורשתית וחשוכת מרפא. משמע, קוקס וריטארד, שבשנים האחרונות של ריטארד התקרבו (ואף הקליטו ספליט אי-פי ביחד), אולי הגיעו ממקומות שונים אך התנקזו יחדיו אל אותו מקום בודד בשוליים.
המקום הזה לא התבטא רק בחברות ובהזדהות אלא גם השפיע על השניים מוזיקלית: כל אחד מהם ריכך קצת את הגישה שלו והבליט את המלודיות שתמיד היו מוחבאות ברקע. האלבום האחרון של ריטארד, "Watch Me Fall", היה הריליס הפופי והעירום ביותר שלו, בדיוק כמו ש-"Halcyon Digest" הוא הריליס הכי נגיש וחשוף של דירהאנטר. בשני המקרים לא מדובר בהתמסחרות או בניסיון לפנות לקהל רחב יותר - אלו הן תופעות שנלוו ליצירות ללא כוונת תחילה. פשוט אחרי מספר שנים של ניסיונות וניתוח של הז'אנר בו כל אחד מהם פעל, הם הבינו איך לעשות את מה שהם עושים בצורה הטובה היותר. ככה קרה אצל שניהם דבר שמאוד נדיר בעולם האינדי - האלבומים הכי קומוניקטיביים שלהם הם גם הריליסים הכי טובים ושלמים שלהם. במקרה של "Halcyon Digest" ודירהאנטר, העובדה הזו אפילו בולטת יותר.
אל תפספס
בעצם, קוקס טישטש את הגבולות בין דירהאנטר לאטלס סאונד, פרויקט הסולו הניסיוני והשקט יותר שלו, לקח את הטוב (והעצוב) יותר מכל אחד וביטל את כל מה שהיה אבסטרקטי יותר בכל פרויקט. הוא חתך את הגיטרות החשמליות של דירהאנטר ואת האווירתיות הלא ישירה של אטלס סאונד; הבליט את הערוץ של השירה וחידד את הליריקס כך שהכאב שלו יצעק בעזרת המילים ולא בעזרת הדיסטורשן. כל זה קרה בהנחייתו של בן אלן, מי שהפיק ועשה את המיקסינג באלבום והיה יחסית לא מוכר עד שהפיק את "Merriweather Post Pavilion" של אנימל קולקטיב (שאותם העביר תהליך דומה ומבורך, לפחות בעניין ערוצי השירה).
עתיד שחור
למרות שמדובר באלבום שקט ואינטימי המכיל שיר פופ סמי-קצבי אחד בלבד ("Memory Boy" המצוין), מדובר בריליס הכי מגוון של דירהאנטר ובכזה שעובר - בדרך זו או אחרת - בכל הסגנונות שבהם הם נגעו ותת ההרכבים שבהם ניגנו במהלך השנים. יש פה הכל - סרף, פסיכדליה, גאראג', רוקנ'רול קלאסי, אמביינט ועוד שברירי ז'אנרים רבים. אבל כולם נמצאים על הילוך איטי, וכולם בפורמט העצוב ביותר שלהם, כשאין אף שבריר של אופטימיות, אפילו לא באופן ציני.
זה ניכר בשירים כמו "Helicopter" שמכיל שורות ישירות כמו "לאף אחד לא אכפת ממני/ אני לא נמצא באף חברה". אבל זה גם צץ ברגעים הכביכול ורודים יותר באלבום, כמו למשל ב-"Basement Scene" הפיל ספקטורי, שמשרה אווירה נערית יחסית ורגילה בבית הראשון שאומר "בואו נצא הלילה/ וכולנו נתמסטל/ אני לא רוצה להזדקן", אך מחזיר אותנו למציאות שני בתים בהמשך, עם השורה "זה יכול להרוג אותי/ המחשבה שהחברים שלי לא יזכרו אותי/ אני רוצה להזדקן" שורה שמזכירה לנו שבכלל לא בטוח שקוקס יישאר איתנו ושהמחלה שלו או דברים טבעיים פחות יכולים להכריע אותו. מה שכן, לפחות אלבומים כמו זה יעזרו לו להישאר בתודעה שלנו לנצח, גם אם הוא יסיים כמו ג'יי ריטארד.
* דירהאנטר, "Halcyon Digest" (לייבל: 4AD)
אל תפספס
עשה זאת בעצמך
"פעם אחת זה כל מה שאני צריך כדי לדעת שהעבודה שלי הושלמה", שר דין אלן ספאנט ב-"Life Prowler", השיר הפותח באלבום החדש של נו אייג', ומדגיש בפנינו שלמרות שנו אייג' היא כבר להקה משפיעה וחשובה שמטיילת בלא מעט אזורים, רוח ה-Pאנק וה-DIY עדיין מנחה אותם. יכול להיות שהוא צודק. יכול להיות שאת כל המוזיקה המעולה שלהם עושה הצמד הזה לגמרי מבלי לחשוב יותר מדי. יכול להיות שהם פשוט גאונים, שהכל בא להם בקלות.
אם זה אכן כך, ונו אייג' באמת נכנסים להקליט מבלי להתאמץ, אז זה אומר שההתפתחות המטאורית שלהם (לטובה או לרעה) בין אלבום לאלבום היא פשוט עניין של שפשוף וניסיון, מה שגורם לי ממש לחכות לאלבומים שיגיעו מהם עוד כמה שנים, וגם להרגיש טיפה יותר בנוח עם הבגרות שהאלבום החדש מציג.
אל תפספס
אין כמעט קשר בין "Weirdo Rippers" של 2007 לאלבום החדש, "Everything In Between". ב-"Weirdo Rippers" קיבלנו ענני סאונד מפוצצי נויז. זה היה מבולגן באופן שקנה כל אדם שמחבב רעש, זה היה Pאנק מזוקק של שני ילדים עם המון כישרון והשפעות נכונות. ב-"Nouns", הריליס של 2008, כבר נכנס סדר כלשהו בחומות הרעש, ההפקה הנכונה הפכה את הכל לטיפה מאורגן יותר. זה היה Pאנק שכבר יודע לאן הוא הולך וזה היה מצוין. אבל עכשיו, באלבום החדש, הידע כבר יושם למעשים ונו אייג' הגיעו למקום כזה של להקה שעושה מוזיקה עם מבנה קלאסי - יש פה פזמונים, הרבה פחות נויז ואפילו שירים שקטים.
"Life Prowler" ו-"Sorts", למשל, היו יכולים להשתלב בכל אלבום מעולה של סוניק יות' מבלי לבטל את האווירה השכלתנית והמתיימרת. "Common Heat" הוא שיר אקוסטי שקט, מהסוג שכל להקת אינדי-רוק שרוצה להוכיח שהיא מגוונת מכניסה לאלבום. ו-"גליטר" הוא ממש רוק-פופ קלאסי.
אני רוצה להדגיש שוב - מדובר באלבום מצוין ומהנה שכולל בתוכו מגוון רחב של רגשות ומצבי רוח. זה גם ברור שנו אייג' היו צריכים להתפתח או למות. אבל קצת קשה לי לראות שני ילדים כאלו, שמסמלים את הPאנק של שנות ה-2000, מתברגנים מהר כל כך. אם אתעלם מאלמנטים אידיאולוגיים (כמו שאני נוטה לעשות לא פעם), אוכל להודות שמדובר באלבום שאני שמח שהוא קיים - פשוט הייתי רוצה שיגיע מלהקה אחרת.
* נו אייג', "Everything In Between" (לייבל: Sub Pop)