קאשר למהדרין: על האלבום החדש של טים קאשר

טים קאשר נמצא בחיים שלי באופן מורגש כבר כמעט עשור. באיזשהו מקום, מדובר באחת ממערכות היחסים הכי יציבות שחוויתי. קאשר התחיל להקליט עם Cursive כבר ב-1995, ואפילו היה מהאנשים שהמציאו את מה שבהמשך הפך למפלצת מביכה, ה-Emo (עליו הוא לא לוקח אחריות, כשהוא משתדל להתנער מהאימג' של הז'אנר בכל הזדמנות). אני הצטרפתי אל קאשר מתישהו בתחילת שנות ה-2000, כשיצא "Domestica" של קרסיב ו-"Novena on a Nocturn" של The Good Life, הרכב הצד של קאשר שהתרחק מהגיטרות הרועשות של קרסיב והתאים עצמו יותר ללייבל סאדל קריק בו הוציא את כל הריליסים שלו, מאז ומעולם.

הנאמנות של קאשר ללייבל סאדל קריק היא המפתח להבנת הקריירה של האיש הזה, שכן הוא וקונר אוברסט (ברייט אייז) היו מהראשונים שהצטרפו לקומונה/לייבל הזה. למרות שקאשר מבוגר מאוברסט בשבע שנים, עד לפני חצי עשור הם היו די מקבילים. שניהם התחילו לקבל תשומת לב ב-1995, כשהיו יחדיו ב-Commander Venus. שניהם כותבים הרבה יותר גדולים מאשר מוזיקאים גדולים, שניהם בעלי אובססיביות קיצונית לחקר העצמי וכיאה לאנשים שכאלו, שניהם נרקיסיסטיים בעלי שנאה עצמית.

ההבדל העיקרי ביניהם היה שאוברסט תמיד קיבל קצת יותר תשומת לב, ואל קאשר כולם התנהגו כאל האח הבוגר, המפויס (יחסית) והמוכשר פחות. הבועה הזו נופצה בשנים האחרונות, בדיוק כשאוברסט התחיל להוציא ריליסים גם בלייבלים אחרים, להצניע את הנרקיסיסטיות המתפרצת שלו ולזייף שנאה עצמית שכבר לא היתה בנמצא. בעצם, קאשר הפך להיות מה שכל המעריצים של אוברסט מתחילת הדרך רצו שאוברסט יהיה, ואוברסט הפך להיות כל מה שאותם האנשים בדיוק מעולם לא יכלו לסבול.

בין הגיטרות המוגזמות של קרסיב והפולק העדין של דה גוד לייף, המוזיקה של קאשר תמיד הרגישה דומה - כאמור, הוא לא מוזיקאי כמו שהוא כותב גדול, כזה שלא מסתתר מאחורי מטאפורות מבלבלות אלא זורק את הרגשות כמו שהם, באופן נא, ומצליח לפגוע ולא להישמע ברור מאליו. יודעים מה, גם כשהוא נשמע ברור מאליו, הוא עושה זאת בצורה שקשה להישאר אדישים אליה.

בהתאם, אלבום הסולו הראשון של קאשר, "The Game Of Monogamy", שיצא בתחילת החודש, לא יפתיע אף אחד שמכיר את הקריירה של האיש. מבחינה מוזיקלית אין כאן בשורה מרשימה: קאשר לא יצליח להתחרות בחדשנות (הרטרואית, לרוב) שמתפרצת בבלוגים. ולמרות שהאלבום החדש הוא תזמורתי באופן לא צפוי (בעזרת ה-Glacier National Symphony שניגנה ברוב השירים, לצד קאשר וחברים נבחרים מקרסיב), אין בו שום דבר מוזיקלי שלא שמעתם ומיציתם כבר.

ברגעים מסוימים זה נשמע כמו האלבומים הראשונים של בדלי דראון בוי וברגעים אחרים כמו כל ריליס אחר שיצא בסאדל קריק בין שנת 2002 ל-2006. זה מוכר וחביב אבל לא ילהיב את הילדים. האמת, אני לא בטוח שזה יעשה טוב למישהו שלא היה בשלב כלשהו עמוק בתחת של סאדל קריק. אנשים כאלו - שאני אחד מהם - יאהבו כמעט כל רגע על "The Game Of Monogamy".

קאשר תמיד התעסק במערכות יחסים ובפחד מהתמסדות, מהתבגרות ומזקנה. אבל עכשיו, כשהוא כבר עמוק בשנות השלושים לחייו, הפחד הזה הפך למהותי יותר ולכן גם לחסר תקווה. ממש כמו קלישאת ה"אי אפשר איתן/אי אפשר בלעדיהן", קאשר לא מרפה פה מהרצון להמשיך בחיי הבליינות-סמים-סקס-מזדמן והבריחה מהפרברים-משכנתא-ילדים, רק שעכשיו הוא כבר מרגיש שהוא היה צריך להכריע לטובת השני אבל לא באמת מוכן לעשות זאת.

"The Game Of Monogamy" הוא אלבום קונספט. כל השירים בו סובבים סביב נושא המונוגמיה והזקנה, ולאף אחד מהם אין תשובה אופטימית. כמויות של מערכות יחסים - קצרות או ארוכות - כבר עברו עליו וחלק מהותי מהן נכנס לטקסטים, רק שכמעט ואף אחד מהקשרים האלו לא מוזכר לטובה. הכל שחור, מבאס ומעל לכל - מעורר רחמים. כי אי אפשר להתבגר ברווקות ובכבוד, ואי אפשר לוותר על הרווקות ולהישאר שמח. אלו עובדות החיים, כולנו מודעים לכך, באופן כזה או אחר, אבל טים קאשר מצליח לעשות את מה שרבים לפניו ניסו ולא ממש הצליחו - וזה לנסח את הבעייתיות הזו בדרך שעדיין לא חוזרת על עצמה. והכי מוזר? זה האלבום הראשון ששמעתי שלא ישפיע כלל על המוזיקה בעולם אבל כן יוכל לגרום לגירושים או פרידות. וזו, כמובן, מטרה מבורכת.