מה שהילדים מסכמים: סיכום השירים שדלפו לרשת ב-2010

אני לא מפקפק לרגע בשירי הפופ המצוינים של הדראמז. פשוט רובם הגיעו כבר ב-2009 ולכן לא מתאימים למצעד הזה. מצד שני, כמה רמיקסים מעולים ללהיטים שלהם צצו בחודשים האחרונים והם לגמרי שידרגו קטעים שכבר היו מוצלחים מלכתחילה. הרמיקס המלהיב ביותר היה זה של טווין שדואו ובגלל זה הוא נמצא פה. אבל חייבים להזכיר גם את הרמיקס שמת'יו דיר עשה ל"Me & the Moon" ואת הטיפול של הרייבונטס ב-"Let's Go Surfing". אני מקווה שב-2011 יגיע אלבום רמיקסים שלם.

טים קאשר הוציא השנה אלבום סולו מעולה שמנסה - תוך כדי רעידות - להתמודד עם הפחד הגדול ביותר של קאשר, שלי ושל רוב חבריי: התבגרות, התנוונות והתברגנות. השיר הנ"ל הוא ההמנון של כל מי שחושב - ברוב טיפשותו - שהדרך לטפל בבעיה הזו היא דרך סטוצים ואשליות רגעיות של אהבה. עצוב לי כמה שאני מזדהה.

בחודשיים-שלושה האחרונים מייק סקינר מפציץ בסרטונים, סינגלים, רמיקסים, קטעים אינסטרומנטליים וכל מיני יצירות אחרות. כמעט כל רסיס מההפצצה הזו מכיל בתוכו זהב, אבל הסינגל "O'Clock 4" הוא הרבה יותר מסתם רסיס, אלא אחד מהשירים הכי מפוארים ומדבקים של הסטריטס.

אם כל אלבום הבכורה של אפי היה נשמע כמו הסינגל שהקדים אותו, כנראה שהיא היתה מחזיקה בריליס הכי שמח של השנה. לצערי, "MCs Can Kiss" נמצא כמה אלפי רמות מעל כל החברים שלו - אפי חצופה כאן, זורקת עקיצות לכל תעשיית המוזיקה, הסלבס, האיט-גירלס ובעצם צוחקת על זה שכל העולם עובד יותר ממנה ומרוויח קצת פחות.

אחרי שמיקצ'ו הביאה לנו ב-2009 את אחד מאלבומי השנה "Jewellery", היא קצת נעלמה מהנוף. בעצם, גוסטפואט הוא בין היחידים שזכרו את קיומה והוא הזמין אותה להשתתף איתו בקטע היפ הופ שמערבב גם את השירה שלה וגם את ההגשה המבולגנת-עם-המון-סדר שהיתה באלבום ההוא.

במקום ללכת שבור אחרי טים קאשר (הדאונר שנמצא במקום 49), אולי אני צריך להקשיב להאנקס אנד היז פאנקס ולהחליט שאני צעיר מכדי להיות מאוהב. זה בטח יקרה כשיגיע בקרוב האלבום השני של להקת הרוק-נ-Twee הזו, ממנה לקוח הסינגל הנ"ל.

בל אנד סבסטיאן עשו השנה קאמבק רציני וחזרו להיות להקה טובה. חשבתי שזה כבר לא יקרה שוב. הסינגל הסיקסטיזי הזה הוא השיא של האלבום שיצא להם ונושא את אותו השם.

אין מישהו בעולם שלא ירצה להקדיש את השיר הזה למישהו (או במקרה שלי, למישהי). הטקסט שלו כל כך חמוד, מרושע ופשטני, שקשה שלא להתחבר אליו. בהתאם, נראה לי שגם אין מישהו בעולם שבאמת התרשם משיר אחר של דארווין דיז. בקיצור - מדובר בוואן היט וואנדר של השנה.

זה התחיל בקליפ מבריק שהציג את ג'ורג', חובב מכוניות שרירים עם שפם שנראה - כמו שמישהו אמר אז - כמו מוריסי התימני. מאז Twin Shadow כבשו כל חובב אינדי בעולם עם מוזיקה עתיקה שנשמעת כמו הכלאה בין הסמית'ס לג'וי דיוויז'ן (תלוי בקטע), רק שהשיר הזה נשאר העילוי של האלבום, כשלא מעט ביקורות הגדירו אותו כשיר הכי טוב שמוריסי כתב (אבל לא) מאז הסמית'ס.

זה גם אחד מהקליפים הויראליים של השנה, גם הדבר הכי גדול שיצא מדרום אפריקה מאז נלסון מנדלה, וגם היצירה הכי קריפית מאז התקופה שבה אפקס טווין שיחק לנו עם המוח. תגידו מה שאתם רוצים - שזה אקט שיווקי, שכל הרקע של הלהקה מומצא, ושמדובר בגימיק. הכל נכון. אבל זה לא משנה את העובדה שנינג'ה הוא ראפר רוצח ויו-לנדי נמצאת גבוהה ברשימת הבנות-שאני-רוצה-לבלות-איתן-את-שארית-ימיי.

מה שמדהים בסינגל הזה של NDF - להקה שחתומה ב-DFA ועוד לא אמרה את המילה האחרונה שלה - הוא העומק הכואב של הריקנות שבו. כאילו, אם לא נשבר לכם הלב מהמשפט "יום אחד אראה אותה ברחוב, ונברך לשלום בסתמיות אחד השני", אז הביט הרפטטיבי ונטול השיאים בטח ישבור אתכם.

גרסת הסולו של קריסטל קאסטלס, שנמצאת על אלבומם השני שיצא השנה, היתה מצוינת. אבל אז הגיע רוברט סמית' והפך אותה ללהיט קיורי ענק ועכשיו, כך שמי בכלל זוכר את המקור.

השיר הזה מתמצת את כל המהות של בת'אני מבסט קוסט בפחות משתי דקות של גיטרות פאזיות וליריקס שמרגישים כמו לקט הטקסטים האחרים שלה - יש כאן את הבחור שגורם לה להיות "קרייזי" ולחרוז את זה עם "לייזי" (כמו ב-"When I'm With You", שלמרות מה שנאמר בסיכומים אחרים, יצא ב-2009), את הטלפון שהיא יושבת לידו ומחכה, את התלותיות והשנאה העצמית, החמידות והפזמון עם ה"אווווו-אוווו", וכמובן, האזכור התמידי לוויד.

אומרים שפנת'ה דה פרינס הוא אמן חוצה הז'אנרים של השנה. אין כמו שיר שלו עם פנדה בר בכדי להעביר את הנקודה הזו טוב יותר.

השיר הזה נכנס למצעד כי סליי בלס כתבו אותו במיוחד בשביל המדור הזה, אבל גם ללא קשר מדובר בשיר מיוחד ושונה, עם היפ הופ א-לה קוקורוזי וביט מהחלל.

מלא אנשים מאשימים אותי בכך שאני לא יכול להיות לבד, שתמיד אני צריך מלא אנשי סביבי. למרות שאני לא מסכים עם הטענה הזו, אני משוכנע שהשיר הזה - גם - נכתב עליי.

פיצ'פורק בחרו את הקטע הנ"ל לשיר השנה שלהם, ולמרות שכאן הוא רק במקום ה-34, אני לגמרי מסכים עם כל מה שהם כתבו ולא חושב שיש טעם למצוא דרך אחרת או שונה להסביר כמה שהשיר הזה מדהים. ההבדל בין הבחירה של פיצ'פורק לזו של הילדים היא שהבחירה של פיצ'פורק היא מערכתית, ואצלנו פה בוואלה! כל מבקר נותן רשימה אישית יותר, ומבחינתי - באופן אינדיוידואלי לחלוטין - יש המון שירים שפשוט שמעתי יותר, וכנראה שגם 33 קטעים שגם אהבתי יותר.

השנה הבנתי - בזכות התפוד"ים - שמת'יו דיר הוא הרבה יותר מאמן רחבות. האלבום שיצא לו לפני מספר חודשים, "Black City" הוא מצויין בהמון רבדים ומתאים לכל מני סיטואציות שונות, והשיר הנ"ל הוא בכלל עילוי שלא היה מבייש את איאן קרטיס - הוא איטי, חודר וכמה שזה נשמע דרמטי - די מטלטל.

"אנדרה מי?" זה הדבר הראשון שעבר לי בראש כששמעתי את "Shutterbugg" של ביג בוי. כי עם כל הכבוד לאנדרה 3000 - הבן זוג של ביג בוי לאאוטקאסט שתמיד קיבל ממני הרבה יותר תשומת לב - ביג בוי מביא כאן ביט ופלואו משוגעים, באווירה שכמעט ולא נשמעה בעבר.

מארק רונסון קיבל המון אש על האלבום שיצא לו השנה ולא חסרים אנשים שהתאכזבו ממנו. אני לא אחד מהם - מבחינתי מארק רונסון של הסינתי עדיף על הקודם של החצוצרות. בין מספר הלהיטים הקופצניים שהיו לו השנה, "אאבד את זה בסוף" מכיל את ההפקה הכי מעניינת ואת הראפ המרשים של גוסטפייס קילה - עוד אחד שהוציא אלבום שרבים (במקרה הזה, כולל אותי) התאכזבו ממנו לאחרונה.

"קחי אותי הביתה או שאמות לבד". זו שורה נמוכה, אבל אני חייב לנסות אותה מתישהו.

ליל וויין אולי מנותק מהעולם - פיזית (רוב השנה הוא בילה בכלא) ונפשית (ראיתם אותו פעם?) - אבל הבן זונה יודע לכתוב בלדות היפ הופ יותר טוב מכל אחד אחר. על הספק-אי-פי/ספק-אלבום שיצא לו השנה, "I Am Not A Human Being", יש שתי בלדות כאלו, שמשלימות אחת את השנייה ולכן הן נכנסו יחדיו למקום ה-29.

בראשונה, "I'm Single", וויזי מתאר כמה זה נורא לריב עם החברה, וכמה שנשבר לו - "אני סינגל ללילה הזה" הוא אומר פה, ומלווה את הבגידה שלו בכל מיני צידוקים שהגיוניים רק לו. השיר השני, "With You", הוא כבר שיר אהבה גנגסטרי מהסוג הטהור ביותר, כזה שרק נוטורויס ב.י.ג הצליח לכתוב לפניו ("Me & My Bitch") - שימו לב למשל לפזמון, בו וויין משתמש בטריק הידוע שלו, בו הוא חורז מילה בעצמה, כשהוא אומר "לעזאזל, את השיט/ ואני אקרע את הלב שלי ואגיש לך את השיט/ ואני לא בטוח שאני מסוגל להתמודד עם השיט/ אבל הלילה זה אור ירח, נרות ושיט".

אנשים שהיו עם תודעה באייטיז - ולא רק פיתחו אחת כזו בסוף הניינטיז - יגידו לכם שהשיר הזה הוא סך הכל גרסה נוספת לאר-אנד-בי הלבן של פעם. אבל אם אתם כמוני והאייטיז האמיתיים היא תקופה מודחקת אצלכם, תצליחו להבין כמה מרגש ועדכני כל מה שהולך פה.

שדניאל סניית' עוד היה מניטובה ממש אהבתי אותו, אבל אז הוא הפך לקאריבו ולא כל כך הבנתי את היצירה שלו. השנה, סוף סוף האיכויות של קאריבו השתוו - ואולי אפילו התעלו - לאלו מניטובה, רק בפורמט אחר לגמרי. זה אפל ומסיבתי פי אלף.

כשנחת "One Life Stand" התרגשתי ממש, ואפילו נהניתי לשמוע אותו שוב ושוב. מאז עברה כבר כמעט שנה שלמה, והשיר היחיד שנשאר איתי באמת, ולא נמאס לי ממנו, הוא השיר שהתחיל את הכל.