"אני רוצה לסגור מעגל עם ישראל": ראיון בלעדי עם פיטר הוק

בסוף, פיטר הוק קיבל על עצמו את עול העבר. הוא, שתמיד הצהיר בראיונות עד כמה מוזיקה ישנה משעממת אותו, הגיע לאזכרה בבית הספר במקספילד, באיזור מנצ'סטר רבתי, שם חי והתאבד איאן קרטיס - סולן להקת ג'וי דיוויז'ן בה היה חבר הוק יחד עם ברנרד סאמנר וסטיבן מוריס, לימים להקת ניו אורדר - והבין שאם לא ימהר, הוא יפספס את ההיסטוריה.

"זה היה סמוך ליום שיסמל 30 שנים למותו של איאן", מספר הוק בראיון בלעדי לוואלה! תרבות, "ופתאום זה היכה בי – כל השנים האלו כולם היו עסוקים בלבכות את מותו, שהיה באמת מצער, במקום לחגוג את חייו. זה אמנם נשמע כמו קטע אמריקאי מטופש, אבל זה באמת הפריע לי. אז ניגנו את השירים של ג'וי דיוויז'ן, בעיקר מהאלבום הראשון 'Unknown Pleasures' ובאמת היה כיף ולא תכננו להמשיך. אבל אז ראיתי דווקא את בובי גילספי (סולן להקת פריימל סקרים, לשעבר מתופף דה ג'יזס אנד מרי צ'יין - ע.ש) בראיון, מספר שהוא נורא רוצה להופיע עם כל שירי האלבום 'סקרימדליקה' (אלבום המופת של הלהקה – ע.ש), כיוון שיש שם קטעים שהם לא ניגנו מספיק. חשבתי לעצמי, 'פאקינג גאד, זה בדיוק הסיפור של "Unknown Pleasures"', ואז החלטתי לעשות הופעה רק עם השירים של האלבום הזה, שהוא חלק גדול בחיי".

"זה באמת היה מלחיץ בפעמים הראשונות, כי לא מצאתי את הדרך לשיר ולא הרגשתי נוח בכלל. ניסינו למצוא מישהו שישיר. אף אחד לא הסכים, אז החלטתי שאני אשיר את זה. מישהו היה חייב לשיר את השירים האלו שוב".

כך, בהופעה הוק מבצע ביחד עם להקת נגנים אלמונים את שירי האלבום וגם שירים מוקדמים של הלהקה, עוד כשקראו לה Warsaw, וכן סינגלים שלא נכללו באלבום כמו "Love Will Tear Us Apart" המפורסם למדי. הוק עומד בקדמת הבמה ושר בעוצמה ספרינגסטינית מרגשת ומהפנטת, במקום האפלה של קרטיס, מה שמוסיף לצמרמורת בשביל כל מי שהשירים האלו לא פחות חשובים עבורם מאמא שלהם. בנוסף, הוא משום מה מחזיק בבס המיתולוגי שלו באותה יציבה נמוכה, אבל לא מנגן בו כלל, כאילו אם יתנתק ממנו, לא יוכל לפתוח את הפה. "הם צועקים לי, 'נגן בפאקינג באס', אבל אני הזמר הפעם. איזה כיף זה לשיר את השירים האלו".

"אתה אולי תהיה מופתע, אבל אני שמח שאני עושה את השירים מהאלבום הראשון, כשאיאן עוד היה אדם חזק ושמח ולא את השירים מהאלבום השני, 'Closer', שבהם הוא היה ספקן ומלא חששות ופחדים. 'Unknown Pleasures' עוד היה אלבום אופטימי".

"אני מודה שלקחתי את הכתיבה שלו כמובן מאליו והתייחסתי אליה כמעין ספרות, לא משהו מעבר. אבל אני לא מצטער על זה – זה מה שקורה כשאתה מוזיקאי צעיר בלהקה. איאן תמיד היה 100% בפינה שלו ועשה את העבודה שלו מצוין וזה מה שהיה חשוב לי. הוא מצידו לא ניתח את נגינת הבס שלי".

"אני אוהב את 'Insight', שאני חושב שהוא השיר המושלם שלנו. הבייסליין האהוב עליי, שזה דבר חשוב לבסיסט, הוא של 'Wilderness', שהוא גם שיר מאוד יוצא דופן בקריירה של ג'וי דיוויז'ן, כי יש לו מילים דתיות מופלאות, משהו שאיאן לא כתב בדרך כלל. בזמן אמת, לא שאלתי את איאן למה הוא כתב אותו, אבל היום אני מבין עד כמה הוא לא רגיל. לדוגמה, ניסינו להרחיב אותו קצת כי הוא מאוד קצר, להוסיף לו קטעים ותפקידים, אבל אי אפשר – הוא פשוט מושלם. פשוט אי אפשר לשנות את זה".

"כן. כשהתחלנו בהופעה הזו, הדבר הראשון שלא רציתי הוא שיחשבו שאני מחקה אותו, כי איאן הצליח ליצור עולם משלו בשירים ובהופעה שלו, משהו שאף אחד אחר לא הצליח לחקות. אני זוכר שכשעשינו את 'Ceremony' (הסינגל הראשון של הלהקה כניו אורדר, לאחר מותו של קרטיס - ע.ש.) ברנרד נשמע בדיוק כמוהו וחשבנו שזה יהיה צפוי ופתטי אם נחקה אותו, כי לא יהיה עוד אחד כמוהו".

במשך 30 שנותיו בתעשיית המוזיקה, החל מימיו כגבר צעיר בג'וי דיוויז'ן, דרך הפיכתו לכוכב רוקנרול בניו אורדר ועד להרכבי צד בהם פעל, הוק בן ה-54 ידוע בזכות שתי תכונות: הוא בסיסט ענק וייחודי שלא ניתן לפספסו וגם חתיכת בן אדם שקשה לחיות לידו.

בכל סרט תעודה ואפילו פיצ'רים שעסקו בסצנת האינדי של מנצ'סטר ("אנשי המסיבות", "קונטרול"), הוק (ובכינויו המוכר "הוקי") מצטייר כאדם נטול סנטימנטים ולא רגיש במיוחד, כזה שקיבל בטלפון את ההודעה על מותו של איאן קרטיס ומיד חזר לשולחן כדי לאכול את ארוחת יום ראשון המסורתית של האנגלים, מבלי להניד עפעף וכמובן מבלי להגיע ללוויה של חברו הטוב.

הסיפור הזה, של מוזיקאי באמת מבריק בעל פרסונה בעייתית, המשיך עם הוק גם לפרויקט החדש שלו, Freebass, בו התאגדו לראשונה שלושה בסיסטים גדולים מהעיר מנצ'סטר – הוק, אנדי רורק מהסמיתס ומאני מהסטון רוזס ופריימל סקרים, לפרויקט אחד מרתק ומבטיח. אלא שעד שהחבורה הזו הצליחה להשלים את אלבום הבכורה שלה "It's A Beautiful Life" - עניין של 10 שנים - שוב השתחרר לו ההוקי: למעשה, הוא עצבן את מאני באופן כה קשה, עד שאת העימות ביניהם בחר מאני לעשות בטוויטר: "כשמסתכלים על כדור הארץ מהחלל, אפשר לראות בו את הארנק של פיטר הוק, תפוח מכספי דמים של איאן קרטיס", הוא כתב בהודעה שהדהימה את חובבי המוזיקה בעולם. "אני לא יכול להמשיך לעשות נוסטלגיה מזוינת עם הזונות האלו".

כך, בעוד Freebass תכננה לקדם את האלבום החדש, שיצא גם בישראל בייבוא היי פידליטי, היא מצאה את עצמה שוב בסכסוך מעט מטופש בין שני כוכביה שהוריד שנים של עבודה לטמיון. "לא נעלבתי ממנו", מספר הוק. "אבל כן התעצבנתי. מה, אתה לא היית מתעצבן?"

"נו, ואני עוד הגבתי באיפוק יחסי. גרמתי לו להתנצל ועכשיו הכל בסדר ואנחנו חברים טובים, שפשוט עברו קטע מצער כשממילא אף אחד לא יזכור את ההתנצלות, אלא רק את הדברים הרעים שהוא אמר. אני מניח שעם החשיפה שלנו לציבור אנחנו צריכים להבין את הצדדים הטובים והרעים שיש בלהיות מוזיקאי. המסקנה: צריך ממש להיזהר עם האינטרנט הזה".

"זה נכון. אני אוהב את האלבום ואת הרוח שלו – לא אהבתי את כל מה שקרה מהרגע שיצאנו מהאולפן. זה די סמל לתעשיית המוזיקה – אחרי שנגמרת היצירה, נגמר גם כל הכיף. המזל הוא שכיום, המוזיקאים לא יכולים להיות מפונקים יותר. כל התעשייה קמצנית ולא משקיעה כסף בפרויקטים, כך שכל המוזיקאים חייבים להיות יצרניים. הם לא יעשו את הטעויות שאני עשיתי".

"כשאתה צעיר ורעב, אתה עושה הכל כדי לשרוד בעסקי המוזיקה, מבלי לחשוב על המחר. פתאום, אתה מגלה שהמחר תופס אותך בביצים ואתה מוצא את עצמך רודף אחרי חוזים שחתמת עליהם בגיל 21, קורא אותם ולא מבין איך לעזאזל עשית את זה. לכן, מה שאני אומר למוזיקאים צעירים הוא שהם חייבים לקבל החלטות עבור עצמם בלבד, גם אם הם בלהקה. כי אם זה לא כך – הם ישלמו על זה כל החיים וזו אחת העובדות העצובות שקשורות לעסק הזה, שהוא לא פייר. ב-30 השנים שלי במוזיקה הרגעים הנהדרים היו כשכתבתי שירים גדולים. כל השאר היו טעויות".

אבל למרות הטעויות האלו, בשנים שבין ג'וי דיוויז'ן לפריבייס, הוק ראה הכל: הוא ראה את טוני ווילסון ממציא את מועדון ההסיינדה ואת הלייבל Factory והופך את מנצ'סטר מעיר שמסמלת עוני ודלות לבירת המוזיקה החכמה והמבריקה של אנגליה. הוא ראה את העיר נופלת בחלומות של ווילסון הנאיבי וקמה מחדש עם הסטון רוזס. הוא כבש את עולם הפופ עם המוזיקה של ניו-אורדר שהמציאה מחדש את היחס שבין פופ, רוקנרול, דיסקו ומוזיקה אלקטרונית. בכל אלה, הוק תמיד שם, עם נגינת הבס הנמוכה, האטיטיוד חסר הפחד והראש של אוהד הכדורגל (מנצ'סטר יונייטד, כמובן), שלוקח את הכל בקלות.

עתה, חמש שנים אחרי האלבום האחרון של ניו אורדר וכשלוש שנים אחרי שלמעשה התפרקו בחילופי מסרים עוקצניים בתקשורת, נראה שתפקידו העיקרי של הוק בחיים הוא תחזוק מורשת מנצ'סטר. דרך המופע משירי "Unknown Pleasures"; דרך ספר ביוגרפי בשם "The Hacienda: How Not to Run A Club" בו הוא למעשה נכנס חזיתית בזכרו של טוני ווילסון המנוח (הוק: "אני ממש לא מתגעגע אליו"); וגם דרך האלבום של פריבייס, שכולו מורשת מנצ'סטר של ניו אורדר, הסמיתס והסטון רוזס.

"לא נמאס לי מלשווק את המורשת של העיר כי זו גאוותי הגדולה ביותר", אומר הוק. " אחרי 30 שנים, זו עדיין התשוקה שלי – להיות השגריר של מנצ'סטר. אני מאוד בר מזל שבאתי ממקום עם מורשת מוזיקלית כה עשירה, כזו שלא הכתה את העולם פעם או פעמיים, אלא עשרות".

"בהחלט. תמיד ידעתי שאנחנו משפיעים מאוד על העולם, על התרבות ועל המוזיקה. תראה מה זה, אני מדבר איתך מסיאטל, עיר שמאוד דומה למנצ'סטר באופן שבו המוזיקה הפכה אותה לסמל לא פחות חשוב מהכלכלה או הספורט".

"מוריסי הוא פשוט אדם קשה מאוד. להיות בלהקה זה דבר מאוד תחרותי ואתה תמיד רב על מקום מול להקה מתחרה וכניו אורדר, הסמיתס היו המתחרים הגדולים שלנו. אני כן מעריץ את הכישרון שלו ואתה צריך להיות טיפש כדי לחשוב שהוא לא מוזיקאי גדול, אבל הוא פשוט טמבל והוא אומר עליי שאני טמבל, כך שאנחנו מסכימים".

"איאן העניק לו השראה, אני בטוח בזה. רוב גרטון (המנהל האגדי של ג'וי דיוויז'ן וניו אורדר – ע.ש), שינוח על משכבו בשלום, אמר לי שמוריסי קינא באיאן".

"לא. מוריסי קינא באיאן על שלא היה לו את האומץ להרוג את עצמו כמו שאיאן עשה".

רגע לפני שהראיון מסתיים, שניה אחרי שהגדיר את הסיכוי לאיחוד של ניו אורדר ביחס של 6 ל-100 ("אני לא יודע אם זה חיובי או שלילי", הודה), הוק נזכר לפתע בפרט מסוים. "רציתי להגיד לך משהו", הוא פותח. "יש לי חשבון ישן עם ישראל".

"כמו שאתה בטח יודע, ג'וי דיוויז'ן קרויה על שם הנשים במחנות הריכוז שהיו הזונות של הנאצים (מתוך הספר "בית הבובות" של ק.צטניק – ע.ש). בשנת 1979, ג'וי דיוויז'ן קיבלה הצעה רצינית מאוד לבוא להופעה בישראל והיינו מאד מאושרים מזה, כל החברים בלהקה, כולל איאן. מאוד שמחנו, כי חשבנו שככה נוכל לסגור מעגל בעצם עם השם שבחרנו לעצמנו כלהקה. היינו כבר בקשר עם הפרומוטר ואיכשהו, העניין נפל וזה לא קרה. אני מאוד מקווה שיום אחד אוכל לבוא לישראל, אולי עם השירים של ג'וי דיוויז'ן, ולסגור את הסיפור הזה".