גדולה מהחיים
הרבה פעמים אמרו על בת' דיטו שהיא שווה יותר מסך חלקיה, כלומר שהאישיות שלה התוססת, המלאה, המוחצנת גדולה יותר מגוסיפ, הלהקה שאותה היא מובילה. אחרי האלבום האחרון של גוסיפ כבר אי אפשר להתווכח עם הקביעה הזו. בעוד שדיטו פתחה תצוגת אופנה של גוטייה והתקבעה כאושיה בולטת ושונה בעולם שכולו בוטוקס וחמישים קילו, גוסיפ התקבעו כעוד להקת אינדי-רוק בינונית.
המפגש של דיטו עם סימיאן מובייל דיסקו, שהפיקו את ארבעת השירים באי.פי החדש ונטול השם שלה, הוא המפגש הנכון בזמן הנכון עבורה. אלבום חלש נוסף עם גוסיפ היה גורם לדיטו להיראות כאילו היא באמת משתמשת במוזיקה כהצדקה לחיי סלבריטאות, אבל אי.פי כמו זה, בו היא משנה את עורה והופכת מכוכבת רוק צעקנית לדיוות דאנס סוחפת, מוכיח חד משמעית שדיטו היא קודם כל מוזיקאית, ועוד אחת שלא רוצה להיתקע במקום.
הווקאלז של דיטו הם הדבר הדומיננטי בשירים החדשים שלה, שבכולם היא נשמעת פיצוץ. סימיאן מובייל דיסקו ויתרו על האופציה לנצוץ פה בהפקה גדולה ובחרו, במקום זאת, להוציא את דיטו גדולה. בין פופ, האוס ואלקטרו, וכשהיא עטופה בצלילים חמים ועשירים, דיטו חוזרת באי.פי החדש להיות שם חשוב במוזיקה.
*בת דיטו, EP (לייבל: De Construction)
סיפור אהבה
אל תפספס
הרקולס אנד לאב אפייר, שחוזרים כעת עם אלבום שני בשם "Blue Songs", מחזקים גם הם את ההתחלה האלקטרונית המרשימה של 2011. מי שמחפש באלבום החדש את אנתוני הגרטי מאנתוני אנד דה ג'ונסונס או גרסה חדשה ל-"Blind", הסינגל הראשון שלהם (אותו כתבו ביחד עם הגרטי), עלול להתאכזב. כי למעט קלה אוקרקה מבלוק פארטי, שמתארח בשיר אחד, באלבום החדש אין לא כוכבים גדולים ולא המנונים על-זמניים. אבל בעזרת אסופה של שירי דיסקו והאוס ראויים, האמת היא ש-"Blue Songs" ממריא בקלות גם בלעדיהם.
הרקולס מפזרים באלבום הזה השפעות שמתחילות בטאנה גרדנר ושיק, עוברות דרך הפט שופ בויז ושאנון וממשיכות להרבה הרבה האוס. קשת ההשפעות הנרחבת מוסברת בבחירה של הרקולס לסיים את האלבום בקאבר לקלאסיקת ההאוס "Its Alright", קטע שהפך בהמשך ללהיט של הפט שופ בויז. וכמו ההשפעות, כך גם האלבום מגוון, אך לא מקושקש.
בומבסטיות ומחוות מצועצעות מהסוג שהפיל אלבומים של הרכבים כמו אירופליין לא תשמעו פה: גם בעיסה של דיסקו והאוס, "Blue Songs" הוא אלבום חד. המיידיות של הסינגל המוביל "My House", הקלידים המרוממים שמלווים את אוקרקה בפזמון של "Step Up", והסבנטיזיות הלא מתנצלת של "Falling" הן כל הסיבות שהופכות אותו לאלבום שמח ומשמח.
*הרקולס אנד לאב אפייר, "Blue Songs" (ייבוא: הליקון)
אל תפספס
מחט בערימה של שחט
אין שום דבר לא בסדר במהלך רובו של "Zonoscope", האלבום החדש של קאט קופי. להיפך. הכל בו ממש בסדר גמור וצפוי לחלוטין. אלא שזו גם בדיוק הבעיה שלו.
"זונוסקופ" הוא אלבום שלא מצליח לחדש. אמנם לעתים קרובות גם זה בסדר, כי לא כל האלבומים חייבים לחדש. האלבום של הרקולס אנד לאב אפייר, למשל, לא מחדש דבר, אבל את מה שיש בו כיף לשמוע. שירים לא חייבים להיות פורצי דרך, אבל הם חייבים תנופה כדי לעשות את העבודה שלהם כמו שצריך. ובחדש של קאט קופי לרוב השירים אין תנופה שכזו.
"זונוסקופ" מרגיש כמו אלבום לא גמור: אסופה של שירים עם הרבה השפעות מסוף הסבנטיז ותחילת האייטיז שלא מתגבשות לכדי אמירה מוזיקלית מרשימה. אפשר גם להסביר למה בדיוק זה לא ממריא, אבל אין טעם. כי אם כל מה שאלבום צריך הוא רגע אחד מושלם, אז ב"זונוסקופ" הרגע הזה קיים והוא מגיע ממש בסוף. ולא רק שהוא מרשים יותר מכל מה שקודם לו באלבום הזה, הוא גם מרשים יותר מכל מה שקאט קופי עשו עד היום.
כשהם מלאים בהשראה מפריימל סקרים ו"סקרימדליקה", קאט קופי סוגרים את האלבום עם "Sun God" וממציאים את עצמם מחדש. זה קטע בן רבע שעה שכולו מלאכת מחשבת פסיכדלית ומלאת עוצמה, מרגשת ועשירה. ואם כל האלבום היה נשמע כך, לקאט קופי היה ביד את אחד מאלבומי השנה. במקום, יש להם יצירה יפהפייה אחת בתוך אלבום סתמי.
*קאט קופי, "זונוסקופ" (ייבוא: הליקון, האלבום ייצא בישראל ב-10 בפברואר)