יש להניח שביקורת הנפתחת בצמד המילים "איזה נחת", יכולה להחשיד את הכותבת בחוסר אובייקטיביות. אז מה, שתחשיד. אמרו אתם, וכי איך אפשר להישאר אדישים אל מול סדרה שמצליחה להגדיר באופן כל כך מדויק ואמין את המגזר שאליו אתה משתייך? איך יכול הדתי-לייט, האוטונומי, המגלה-עצמו-מחדש-תוך-כדי-תנועה להישאר אדיש כשבני דמותו מתרוצצים מולו על המסך? מדובר בדרישה בלתי אפשרית. אז הנה לכם: איזה נחת.
הדברים כבר נאמרו לאחר העונה הראשונה, המוצלחת והסנסציונית במונחים מגזריים, של "סרוגים'". חוה דיבון ולייזי שפירא, עם צוות הכותבים המעולה שלהם (רננית פרשני, שמואל חיימוביץ', יעל רובינשטיין, אילן אשכולי ואורי אלון), צוות השחקנים המובחר והמלבישה חדת העין, הצליחו להקים לתחייה את דמותו של הדתי שנעדר מהמסכים יותר מאלפיים שנה, ואין זה דבר של מה בכך.
לא קל לשרבב דמויות דתיות אל תוככי המסך הקטן. כלומר, הכי קל בעולם, אם הדמויות שלך הן חרדיות, או מתנחליות, או חרד"לניקיות סטריאוטיפיות החמושות בשביסים צעקניים ופאות גרועות. ככל שהקונפליקטים המלווים את הדמויות קיצוניים יותר, מה טוב.
נתח סנסציה מול פרה של אמינות
בעונה הקודמת, כשיוחאי, תלמיד ישיבת ההסדר החסוד, נישק את רעות לאחר שליווה אותה לביתה, געשו הטוקבקים. "נשיקה? תלמיד הסדר לא היה חולם לעשות את זה! איפה האמינות, יא לייזי? איפה היא?" שפירא בתגובה סיפר שבתסריט המקורי, מדובר היה בלחיצת יד, שעבור תלמיד הסדר שוות ערך להתמוטטות עולמו המוסרי, אך בשלב הצילומים הוא נאלץ להחליף את לחיצת היד בנשיקה, כי המחווה המינורית הזו לא הצליחה ליצור את האפקט המבוקש. למרבה השמחה, מדובר היה במקרה נדיר. כוחה של הסדרה היה דווקא בפרטים הקטנים, בניואנסים, בעיבוד נאמן של חיי היום יום, וזה ממשיך גם בעונה הנוכחית.
במרכז הפרק הראשון ששודר אמש (ראשון) עומדת חתונתם של יפעת ואמיר (במה שנראה כניצחון השכל על הרגש), לצד מות אמו של נתי. את נתח הסנסציה (נתח! לא הפרה כולה) מספקת בעיית הנידה, שמעצימה את כל המבוכות הקטנות הכרוכות בקפיצת ראש לחיים זוגיים משותפים. ציר עלילתי נוסף מספקת הודיה, הדתל"שית הכי אמינה שנראתה אי פעם על מסך הטלוויזיה. ולמרות הרף הגבוה שהציב הפרק הראשון, הפרקים הבאים רק הולכים ומשתפרים. כאמור, נחת.
מי אנחנו?
לא קל לדתיים לראות את דמותם הנשקפת מבעד למסך הטלוויזיה, בתקופה הזאת, בין אם מדובר במהדורות החדשות ובין אם מדובר בתכניות הסאטירה. אנו מביטים בעיניים כלות כיצד כצל'ה מצד אחד והרב מלמד מצד השני משמשים כמייצגים הבלעדיים של הציבור הדתי כולו. הבחירות האחרונות הכריחו אותנו להחליט לראשונה מי אנחנו. "מי אתם?" שאלו שתי המפלגות שפיצלו את הציונות הדתית לשני חלקים, "אתם משתייכים ל'בית היהודי' או ל'איחוד הלאומי'? מה חשוב לכם יותר, חינוך או מאחזים? שירות לאומי או אדמת מולדת?" אנחנו בחרנו, אבל לך תסביר את זה עכשיו לזה שמתווכח איתך על מה שאמר אתמול ח"כ מיכאל בן ארי.
"דתיים נורמלים", מכנה את הפלח שלנו ח"כ אורי אורבך. אז אנחנו, דתיים נורמלים שכמותנו, עושים פחות רעש ומצטלמים באופן פחות דרמטי, נעים בלהקות קטנות יותר ובזמן האחרון לא כל כך מפגינים, כך שעל הבלחות לטלוויזיה אין על מה לדבר.
ואז באה "סרוגים". סדרה על דתיים נורמלים. היא גם באה בזמן טוב, כלומר רע. "ארץ נהדרת" ממשיכה להאיר את הציבור הדתי באור מכליל, מלעיג ולא הוגן במיוחד. מולה תעמוד בגאווה "סרוגים", הפנים האחרות של הציבור הגדול והמשתנה הזה. כי הצדק צריך להיראות. בטלוויזיה.
